היא שצונו בדין חובל בחבירו. והוא אמרו יתעלה וכי יריבון אנשים, וזו היא הנקרא דיני קנסות. וכבר בא הכתוב שהוא כולל דיני קנסות כולם, והוא אמרו יתעלה כאשר עשה כן יעשה לו שילקח ממנו תמורת מה שציערו לפי שיעור הצער, כמו שבאה בה הקבלה ואפילו לא היה אלא שביישו לבד, הנה הוא יקנס בממונו השעור ההוא. ודע שדיני הקנסות אלו כלם דיני אדם באדם, וכן כשהזיקה בהמה את האדם או האדם את הבהמה, הנה לא ידונו בהם ויקנסו זולת הבית דין הסמוכין בארץ ישראל. וכבר התבארו דקדוקי דין מצוה זו בפרק א' מבבא קמא. (ואלה המשפטים, הלכות חובל ומזיק פ"א):
בקשת סליחה
רבי שמשון היה רב העיר זיבלין, הוא היה תלמיד חכם גדול ובעל מידות טובות במיוחד.
שבוע אחד, ביום שלישי בשבוע, יצאה הרבנית אל השוק כמנהגה מידי שבוע להקדים לקנות
את מצרכי השבת. בחנות הדגים הבחינה בדג נאה ומשובח. אך בעודה מושיטה את ידה
לעבר הדג, נכנסה לחנות אשתו של גביר העיר והחליטה שהיא רוצה את הדג לעצמה.
מוכר הדגים היה במבוכה גדולה. הוא ניסה לשכנע את אשת הגביר לוותר על הדג, אבל היא
לא היתה מוכנה בשום אופן. היא הטיחה עלבונות ברבנית ובמשפחתה, הניחה על השולחן
מטבע ששוויו פי ארבע ממחיר הדג ויצאה מן החנות כשהדג בידה.
יהודי העיר סערו. לכולם כבר נמאס מזמן מגסותם של הגביר ומשפחתו, אך הפעם, הפגיעה
במשפחת הרב, עברה כל גבול!
פרנסי הקהל רצו להעניש את הגביר, אך היתה להם בעיה. הם לא יכלו לעשות שום דבר
בלי רשות הרב, והיה להם סיכום קבוע עם הרב, שהוא מטפל בענייני הקהילה רק במוצאי
שבתות. הם נאלצו להמתין למוצאי שבת, ובינתיים, ביקשו מהרבנית שתספר לרב על מה
שקרה, כדי שיגיע מוכן לשיחה איתם במוצאי שבת.
בליל שבת, ישבה הרבנית עצובה. הרב שראה כך את זוגתו, שאל אותה: "מדוע אינך
שמחה? הלא שבת היום". הרבנית השיבה וסיפרה לו על מה שקרה בחנות הדגים ועל
הבזיונות שקיבלה. הרב האזין בקשב רב, ואז עודד וניחם אותה עד שראה שהיא מפויסת
ויכולה לגשת לשולחן לקידוש.
הרב מזג את היין, אבל לפני שהתחיל את הקידוש פנה לזוגתו ושאל: "אמרי לי, מתי אירע
המעשה?"
"ביום שלישי" השיבה הרבנית.
"ומיום שלישי ועד עכשיו יש בך טינה על בת ישראל?!" נבהל הרב. "אני מוחלת לה, מוחלת
לה, מוחלת לה" השיבה הרבנית.
"אם שמרת לה טינה זמן כה רב, אנחנו צריכים לגשת ולפייס אותה" אמר הרב.
"היתכן שהנעלב יבקש סליחה מן העולב?!" תמהה הרבנית לעצמה, אך הסכימה לבקשת
בעלה.
השניים יצאו מן הבית בצעדים מהירים אל עבר ביתו של הגביר.
מה רבה הייתה המבוכה בביתו של הגביר, כאשר נפתחה הדלת ובפתח עמד הרב ורעייתו.
"בטח הגיע הרב לתבוע את עלבונה של הרבנית ולמחות בנו" חשבו הגביר ואישתו לעצמם.
אך להפתעתם הרבה פתח הרב את פיו ואמר: "אנו מבקשים מכם סליחה ומחילה על
ששמרנו לכם טינה מאז יום שלישי".
הגביר ורעייתו היו אחוזי תדהמה. "הרי אנחנו צריכים לבקש מכם את מחילתכם, על שפגענו
בכבוד התורה ובכבודה של הרבנית! אנא סלחו לנו!" אמרו.
שעה ארוכה עמדו הם זה כנגד זה, עד שהתמזגו הקריאות יחדיו "מחול לכם, מחול לכם
פרשת השבוע פרשת ויגש
יהודה מתעמת עם יוסף (מג, יח-ל)
באירועי הפרשה הקודמת (מקץ) יוסף 'מתח את החוט' עם אחיו לנקודת אל-חזור. יהודה שערב באופן אישי לבנימין הצעיר, יודע שחייבים ללבן את העניינים מול יוסף, גם במחיר של תקרית קשה אף אלימה. הוא ניגש ליוסף, ופונה אליו בנימוס אך גם בתקיפות רבה ובאופן שאינו מותיר מקום לספקות באשר לנחישותו. יהודה מסביר כי בנימין ירד למצרים על-פי בקשת יוסף ולמרות חוסר שביעות-הרצון של יעקב ששכל כבר בן אחד. הוא, יהודה, ערב אישית בפני יעקב, להחזרתו של בנימין, ולא יוכל עתה לחזור לארץ כנען בלי האח הצעיר. יהודה מסיים את דבריו בהבעת נכונות לקבל על עצמו עבדות במקום בנימין.
יוסף מתוודע לאחיו (מה, א-כד)
רגשותיו של יוסף גואים, והוא אינו יכול לעמוד עוד מול אחיו הכועסים-מפוחדים-נבוכים. לאחר 22 שנים של נתק מהמשפחה, בגיל 39, יוסף מתחבר שוב אל אחיו. הוא מבקש מכל הנוכחים לפנות את החדר, וכשהוא לבדו עם אחיו הוא מתוודע אליהם. יוסף מנסה לרכך את ההלם הראשוני ואת החשש המיידי של האחים מפני נקמתו. באמצעות סימנים שונים הוא מוכיח שאכן הוא יוסף אחיהם העומד לפניהם. יוסף מדבר עם אחיו רכות ומסביר שכל השתלשלות העניינים, מרגע מכירתו ועד עתה היא השגחת אלוקית שכוונה את הדברים לכך. ממילא אין להם סיבה לדאגה.
יוסף מזרז את אחיו לעלות מהר ארצה אל אביהם יעקב ולבשר לו את הבשורה הגדולה. כיוון שצפויות עוד חמש שנות רעב, יוסף מבקש שאביו עם כל בני ביתו ירדו מצרימה, והא ידאג לכל מחסורם.
לאחר דבריו, מתחבק יוסף ומתנשק עם בנימין אחיו מהאם-רחל, ועם כל אחיו בני ישראל. האחים נרגעים מעט ומנהלים איתו שיחה.
השמועה עושה לה כנפיים בחצר המלכות ומגיעה עד כסא המלך. פרעה מרוצה מכך שהמשנה האהוב עליו חדל להיות אסופי והוא מצא את משפחתו הענפה. גם פרעה תומך בכך שיעקב ומשפחתו ירדו מצרימה, והא מבטיח להקצות להם חבל ארץ משובח ולמלא את כל צרכיהם.
עמוסי מתנות ומשלוחי מזון עולים האחים בלב שמח לארץ כנען, לבשר לאביהם הזקן את הבשורה הגדולה. יעקב שומע את הבשורה "עוד יוסף חי" ואינו מאמין. הבנים משכנעים את אביהם ומציגים סימנים שמסר להם יוסף כהוכחה. ישראל הזקן שהתאבל כל השנים על בנו ומיאן לקבל ניחומים, מתעורר לחיים - "ותחי רוח יעקב אביהם".
יעקב מחליט לרדת למצרים, לזכות ולראות שוב בחייו את בנו האהוב יוסף.
יורדים למצרים (מו, א-לד)
יעקב מזדרז ויוצא לדרך. הוא נוסע בשמחה ומתוך החלטה נחושה, אך בכל זאת מקנן בו החשש שמא הירידה מארץ כנען למצרים, עם כל משפחתו, אינה דבר רצוי. הוא חונה בבאר שבע ומעלה קורבנות לה'. הקב"ה נגלה אליו ומחזק את החלטתו לרדת מצרימה. ה' מבטיח ליעקב להיות עמו במצרים, ומבשר לו כי בגלות תתפתח המשפחה ותהיה לעם גדול. בסופו של דבר יעלה ה' את ישראל ממצרים וישיבם אל ארץ אבותיהם.
משפחת ישראל, לא כולל הכלות שהצטרפו, מונה שבעים נפש. התורה מונה אותם בשמותיהם.
בעוד יעקב ומשפחתו מתנהלים לאיטם מצרימה, שולח יעקב את יהודה כדי להקים במצרים תשתית תורנית - בית מדרש שיהווה מרכז לפסיקה הלכתית ולחינוך הילדים.
יוסף מתבשר כי המשפחה בדרך. הוא אינו ממתין לבואם. בעצמו הוא רותם את הסוסים למרכבת השרד ויוצא לפגוש את אביו הזקן.
ההתרגשות במפגש רבה.
יוסף מתדרך את אביו ואחיו לומר לפרעה כי הם רועי צאן. כך יוכלו לקבל חבל ארץ משלהם, ארץ גושן, המשופעת במרעה.
המפגש עם פרעה (מז, א-יב)
יוסף לוקח כמה מאחיו ומציגם בפני פרעה. הללו מקבלים את עצתו של יוסף ומספרים על עיסוקם כרועי צאן. ואכן פרעה מחליט להעניק להם את ארץ גושן לנחלה.
אחר-כך מציג יוסף את אביו בפני המלך. פרעה מתעניין בגילו המופלג של יעקב, והוא משיב לו כי הוא בן 130 שנה, אך שנים אלו היו מלאי צער וקשיים. יעקב מברך את פרעה ונפרד ממנו.
יוסף מממש את הצו המלכותי, מושיב את משפחתו המורחבת בארץ גושן ודואג לכל מחסורם.
יוסף משתלט על כל מצרים (מז, יג-כז)
עם ירידתם של בני ישראל למצרים, ובעקבות ברכתו של יעקב נפסק הרעב הגדול, למרות שחלפו רק שתיים מתוך שבע שנות הרעב החזויות. אך התורה חוזרת, לאחר תיאור קורות יוסף וכל משפחתו, ומתארת את שהתרחש במצרים בשנות הרעב.
כזכור, כל האזרחים מגיעים למחסני יוסף כדי לרכוש מזון. לאחר זמן נגמר כספם של האנשים ויוסף מוכר מזון תמורת עדרי צאן ובקר ושאר בעלי חיים. עם תום שנת הרעב הראשונה, לא נותר בידי העם כל רכוש, כי אם גופם ואדמתם. יוסף מלאים את כל אדמת מצרים תמורת המזון שבמחסניו ויוזם פיזור אוכלוסין כדי שלא יישאר זכר בעלות האנשים על אדמתם. בפעולה הזאת יוסף גם מנע את חרפת הזרות של משפחתו.
בתום השנה השנייה, כאשר מתחילה האדמה להצמיח בברכתו של יעקב, נותן יוסף זרע לכל נתיני הממלכה, ומגיע איתם להסכם שחמישית מהתבואה תועבר כמס לאוצר המלך. כך העשיר יוסף את אוצר המלוכה בצורה חסרת תקדים, ואף זכה לתודות ותשבחות מהעם שקיבל יחס הוגן ויכולת לשקם את הכלכלה האישית.
(בפרשה 106 פסוקים)
עולם מלשון העלם
"עולם" מלשון "העלם" – הוא מעלים ומסתיר את הקדושה; לא רואים עליו מיד מי ברא אותו ואיך השם מנהל אותו.
לאורך כל השנים שעברו מאז בריאת העולם, יש לתורה ולמצוות מטרה אחת – לגלוֹת. לגרום לכך שהעולם עצמו יַראה לכולם, את הקדוש ברוך הנמצא בתוכו.
