מצות עשה מצוה צו היא שצונו להיות כל איש נוגע בנבלה טמא, ומצוה זו תכלול טומאת נבלה וכל דיניה. ואני אזכור עתה הקדמה ראוי שנזכור אותה בכל עת שנזכור ממיני הטומאות, והוא שזו שנמנה מכל מין מצות עשה אין ענינו שנהיה חייבין להטמא בטומאה ההיא ולא גם כן שנהיה אנחנו מוזהרין מהטמא בה ותהיה מצות לא תעשה. אמנם התורה אמרה כי מי שנגע בזה המין יטמא או זה הדבר מטמא על תואר כך למי שנגע בו והוא מצות עשה כלומר שזה הדין שנצטוינו בו הוא מצות עשה, והוא אמרו מי שנגע בכך על תאר כך נטמא ומי שהיה על תאר כך לא נטמא והדבר בעצמו רשות אם ירצה יטמא ואם לאו לא יטמא. ולשון ספרא ובנבלתם לא תגעו יכול אם נגע אדם בנבלה ילקה תלמוד לומר ולאלה תטמאו יכול אם ראה אדם נבלה ילך ויטמא לה תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו כיצד הוי אומר זה רשות. והמצוה הזאת שנאמר לנו בדין זה שמי שנגע לזה יטמא ויהיה טמא ויתחייב לו מה שיתחייבו הטמאים לצאת חוץ למחנה שכינה ושלא יאכל קדש ושלא יגע בו וזולת זה, וזהו הצווי כלומר היותו טמא בזה המין כשנגע בו כאשר הוא אצלנו בענין כך. וזכור זה הענין בכל מין ממיני הטומאה. (שמיני, טהרה שאר אבות הטומאה פ"א):
אולי היום תספרו את סיפור ואהבת שלכם?
פרשת השבוע פרשת האזינו
שירת האזינו - כריתת הברית (לב, א-מג)
על-פי ציווי ה', כמובא בפרשה הקודמת (דברים לא, יט), אומר משה בפני ישראל דברים אחרונים לפני מותו. דברים אלו יהיו ברית-נצח וזיכרון-עד לבני ישראל, לחיזוק קשר המחויבות בינם לבין הקב"ה.
כעדים נצחיים לדברי הברית האלו, מגייס משה את השמים ואת הארץ, וכך הוא פותח ואומר: "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי-פי".
בציווי ה', כמוזכר לעיל, נקראים דברי ברית אלו 'שירה'. ואכן, ניתן להבחין בסגנון המיוחד, השונה, בו נאמרים הדברים. גם כתיבת השירה בספר התורה, על-פי המסורת ממתן תורה, היא במבנה של שיר, בטורים צרים.
בדברי השירה מהלל משה את הקב"ה, מתאר את יחסו המיוחד לעם ישראל ואת הדרך בה לקח לו את ישראל לעם.
דברים אלו נאמרים כרקע, להבלטת כפיות-הטובה של בני-ישראל, בבחינת "וישמן ישורון ויבעט" (לב, טו). משום כך כועס ה' ומעניש את עמו. אולם בסופו של דבר, עושים ישראל תשובה, הקב"ה משיב את ישראל ונפרע מכל צריהם.
המילה האחרונה (לב, מד-מז)
משה ויהושע עומדים לפני ישראל בתום אמירת דברי השירה. זהו יום מיוחד, בו משמשים משה ויהושע כמנהיגים בחפיפה. לאחר רצף כה ארוך של דברי ברית, תוכחה, עידוד וברכה, מסיים משה רבנו את דבריו ומפנה את העם אל התורה. שם בתורה תמצאו את כל ההכוונה, ובה, בתורה תאריכו ימים בטוב ובנעימים.
הציווי האחרון (לב, מח-נב)
ה' מצווה על משה לעלות אל הר נבו להביט אל הארץ, ולסיים את תפקידו ההיסטורי והייחודי, עתה בגיל 120 שנה, בהר המשקיף אל הארץ שאליה לא יבוא.
ה' מזכיר למשה את חטא 'מי המריבה' שבגינו נגזרה עליו מיתה במדבר. הוא גם מבטיח לו מיתה דומה לזו של אהרון אחיו, מיתה בנשיקה, שכמוה רצה משה.
בפרשה
52
פסוקים.
(
חומש דברים, פרשת האזינו.
)