מצות לא תעשה מצוה קלג: שהזהיר כל זר מאכול תרומה. והוא אמרו כל זר לא יאכל קדש, ורצה בקדש זה תרומה ובכורים שהם נקראים תרומה כמו שאבאר, וזה רצה באמרו כל תרומה ואם אכל תרומה בזדון חייב מיתה בידי שמים ואינו חייב תוספת חומש אלא בשוגג כמו שהתבאר בתרומה בפרק ז' (משנה א) וסנהדרין (דף פ"ג) בט' מחוייבי מיתה בידי שמים ובכללם זר שאכל תרומה, ושמו ראית זה ומתו בו כי יחללוהו ואחריו וכל זר לא יאכל בו, ובשני מבכורים אמר התרומה והבכורים חייבין עליהן מיתה בידי שמים וחומש ואסור לזרים ורב חולק על אלו המשניות כלן ואמר זר שאכל תרומה לוקה וידוע כי רב תנא הוא ופליג. וכבר בארנו בחבורנו בפירוש המשנה שכל מחלוקת שלא יתחייב מחלוקת במעשה אלא בסברא לבד לא אפסוק בו הלכה ולא אומר הלכה כפלוני לפיכך לא אומר הלכה כרב ולא הלכה כסתם משנה כי לדברי הכל לוקה כמו שבארנו שכל מחוייב מיתה בידי שמים על אחד מהלאוין לוקה כמו שבארנו בהקדמת זה המאמר. וכן כל מועל בקדשים במזיד לוקה בלא ספק, והוא אמרם על מופלא סמוך לאיש שהקדיש אמרו (נדה מ"ו:) הקדיש ואכלו אחרים רבי יוחנן וריש לקיש אמרי תרווייהו לוקין. (אמור, הלכות תרומה פ"ו). מצות לא תעשה מצוה קלד: שהזהיר תושב כהן ושכירו מלאכול תרומה, והוא אמרו תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש. ואם אכל דינו כדין שאר זרים. (שם, שם):
אולי היום תספרו את סיפור ואהבת שלכם?
פרשת השבוע פרשת קורח
קורח ועדתו מתריסים נגד משה ואהרון (ט"ז, א-יט)
קורח, בן דודם של משה ואהרון, ואתו מאתיים וחמישים 'אנשי שם', נקהלים על משה ואהרון ובפיהם טענה: "כל העדה, כולם קדושים, ומדוע תתנשאו על קהל ה'"?
משה רבנו, שבע ממחלוקות והתקוממויות, מוכן להעמיד למבחן את מנהיגותו שלו ואת כהונת אהרון, ומציע לעדת קורח להביא קטורת לפני ה', כנגד הקטורת שיביא אהרון הכהן.
כעסו של משה גובר, כאשר דתן ואבירם הרשעים, שהצטרפו גם הם אל קורח במחלוקתו, מסרבים לפנייתו של משה להידבר ולנסות להגיע להסדרת המחלוקת בדרכי שלום. משה פונה אל הקב"ה ומבקש שלא יקבל את מנחתם של הרשעים.
עונשם של בעלי ריב ומדון (ט"ז, כ - יז, ה)
כאשר מגיעים אנשי קורח והקטורת בידיהם, מזהיר משה את כל העם, על-פי ציווי ה', להבדל ולהתרחק מעדת קורח, כדי שלא יומתו אתם בעוונם. משה רוצה להוכיח לכל העם באופן מוחלט, כי כל מעשיו מוכוונים מלמעלה, ולכן קובע מבחן: אם מיתתם תהיה רגילה, הוא אינו שליח ה', אך אם ימותו המסיתים מיתה משונה – יבלעו באדמה, תהיה זו הוכחה חותכת לחטאם נגד משה כשליח ה'.
ואכן, דברי משה מתקיימים. האדמה פותחת את פיה ובולעת את קורח ושותפיו המסיתים, על כל ביתם ורכושם. מייד לאחר מכן מגיע עונשם של 250 מקטירי הקטורת הזרה, והם נשרפים באש שמימית.
ממחתות הנחושת של החוטאים, הכינו ריקועי נחושת למזבח, לזיכרון החטא ועונשו.
לא לומדים לקח (יז, ו-טו)
למרות ההוכחות הברורות שמספק משה לעם, נמשכת ההסתה נגדו, תוך ניצול מותם של החוטאים: הנה משה הביא למותם של אחינו. הקב"ה בכעסו מצווה על משה להתנתק מהעם החוטא, ומגיפה נוראה מתחילה להשתולל ולהפיל חללים. משה, באהבתו הגדולה לבני-ישראל גם ברגעים קשים אלו, מגלה תושייה, ושולח את אהרון אחיו ובידו קטורת, כדי לעצור את המגיפה. אהרון אכן מצליח לעצור את המגיפה, אך לא לפני שהיא המיתה 14,700 מבני ישראל.
מבחן המטה הפורח (יז, טז-כח)
לנוכח התסיסה שהתגלתה נגד בחירתו של אהרון לכהן, מצווה ה' למשה, לערוך מבחן כהונה אל מול העם. כל אחד מראשי השבטים מביא מטה (מקל עץ) אל משה. משה מניח את כל המטות, ובתוכם מטה אהרון, בתוך המשכן. למחרת מוציא משה את המטות ומציג אותם בפני העם. וראה זה פלא: מקלו של אהרון פורח, ומן הפריחה עולה פרי השקד.
ה' מצווה לשמור את המטה הפורח והמשוקד בתוך המשכן, כעדות נצחית לכהונת אהרון.
בני-ישראל, המומים מהאירועים האחרונים, מעלים את חששם כי הם עלולים לשגות ולהיכנס אל המשכן, ואז סופם יהיה מר. על רקע זה מצווה ה' את אהרון על משמרת הקודש.
משמרת הקודש (יח, א-יז)
בעקבות הערעור על הכהונה והקטרת הקטורת הזרה, וכמענה לחששם של בני ישראל, מצווה ומזהיר ה' את אהרון, כי עליו ועל בניו הכוהנים, מוטלת האחריות לשמור על קדושת המשכן. העבודה במשכן נתונה להם, הכוהנים, כמתנה אלוקית נצחית, והם כאמור, חייבים בשמירתה. גם אחיהם לשבט, בני לוי שאינם כוהנים, מצווים ליטול חלק בשמירת המשכן, אך אינם רשאים להיכנס אליו.
שכר הכהונה (יח, ח-כ)
כשכר עבודתם במשכן, יקבלו הכוהנים חלק מבשר הקורבנות וחלק מן המנחות הקרבים על המזבח. עוד הם יקבלו מכל בני ישראל, תרומה מכל גידולי הארץ וכן ביכורים מפרי הארץ, דמי פדיונם של בכור האדם ובכור הבהמה הטמאה. בכור בהמה טהורה, יעלה כקורבן למזבח, כשהכוהנים מקבלים את חלקם בבשר.
שכר הלוויים (יח, כא-לב)
שכר עבודת הלוויים, המשרתים גם הם לפני ה', נקרא מעשר ראשון. לאחר שמפריש כל אחד מישראל את התרומה לכהן, עליו להפריש עשירית מהיתרה ולתת ללוי.
הלוי עצמו, גם הוא חייב בתרומה לכהן, מתוך המעשרות שקיבל מבני ישראל.
(בפרשת קורח (חומש במדבר) 95 פסוקים)