פרשת השבוע פרשת מטות מסעי

"

נדר ושבועה (ל, ב-יז)

משה רבנו מכנס את ראשי המטות, ופורס בפניהם את דיני הנדר והשבועה, על מנת שילמדום לכל בני ישראל.
בבסיס העניין עומד הציווי ""לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה"". אדם שהתחייב בלשון נדר או שבועה, חייב לקיים את התחייבותו אחרת חילל את דבריו.
בת צעירה בהיותה בבית אביה, תלוי נדרה בהסכמת אביה. כאשר היא בוגרת ונשאת, תלוי נדרה בהסכמת בעלה. כאשר אלה אינם מסכימים למחויבות שקיבלה על עצמה, באפשרותם להתיר את הנדר.

נקמת משה במדיין (לא, א-יב)

בפרשה הקודמת, פרשת פינחס, סימנה התורה את בני מדיין כאויבים לישראל בגלל הנזק הקשה שגרמו להם. עתה מצווה ה' את משה, לפני מותו, לנקום את נקמת ישראל במדיינים.
משה רבנו מגייס אנשי צבא מבני ישראל, אלף איש משבט, סך-הכול שניים עשר אלף חיילים. בראש הכוח עומד פינחס בן אלעזר הכהן, הלוקח עמו אל הקרב את ארון הברית, את ציץ הקודש של הכהן הגדול ואת חצוצרות התרועה.
עם ישראל מנצח בקרב את מדיין, שורף את עריהם, הורג את כל הזכרים, את חמשת מלכי מדיין ואת בלעם נביא-הרשע. את הנשים והילדים ואת כל רכושם, אוספים הלוחמים ומביאים אל מחנה ישראל.

משה קוצף על מפקדי הצבא (לא, יג-כד)

משה קוצף על מפקדי הצבא שהביאו את בנות מדיין, אותן שהחטיאו את בני ישראל, אל המחנה. לכן מצווה משה להרוג את כל הנשים הבוגרות וכן את כל הזכרים. הוא מצווה גם על הלוחמים להיטהר טרם כניסתם למחנה, בגלל שנטמאו מהרוגי הקרב.
אלעזר הכהן ממשיך ומפרט בפני הלוחמים את דיני הטהרה המחייבים ברכושם של המדיינים עובדי-הכוכבים. את המתכות יש ללבן באש, ואת החומרים שאינם מלובנים באש יש לטבול במקווה מים. רק אחר-כך יהיה מותר להשתמש בכלים ובחפצים משלל המדיינים.

חלוקת השלל ומתן התרומות (לא, כה-נד)

הקב""ה מצווה את משה לכמת ולהעריך את השלל שנלקח מהמדיינים. ה' גם קובע את דרך החלוקה של השלל: מחצית ללוחמים, והמחצית האחרת לכל העם. מן הלוחמים יש לקחת אחד מחמש מאות (2 פרומיל) כמכס עבור הכוהנים, ומן העם אחד מחמישים (2 אחוז) כמכס ללויים.
התורה מפרטת באריכות את פריטי השלל ומניינם ואת המכס שהופרש מהם לכוהנים וללויים. בתום החלוקה, ניגשים אנשי הצבא למשה, ומביעים את רצונם למסור את כל תכשיטי הכסף והזהב שבזזו כתרומה לה'. קורבנם זה, הוא אות תודה לה', על כך שכל הלוחמים שבו בשלום למחנה ואיש מהם לא נפגע במלחמה. משה ואלעזר מקבלים יוזמה זו בברכה, ומביאים את כל תרומת התכשיטים לאוהל מועד, שם יהיו למשמרת ולזיכרון לסיפור הנס והתרומה שבאה בעקבותיו.

נחלת שבטי גד, ראובן ומחצית ממנשה (לב, א-מב)

בני גד וראובן, שלהם צאן רב, פונים למשה, ומבקשים לנחול את נחלתם ממזרח לירדן, מקום עתיר במרעה. משה רואה בבקשתם זו, התחמקות מהצורך להיכנס אל ארץ ישראל המערבית, דבר שיחייב שנים של מלחמות-כיבוש והסדרת הנחלות. הוא חוזר ופורס בפניהם את פרשת המרגלים, שהניאו את לב העם מלהיכנס לארץ ונענשו על כך קשות. משה מקביל את מבוקשם לחטא המרגלים.
נציגי השבטים מבהירים למשה כי אין זו חלילה כוונתם. אדרבא, הם מתחייבים לעבור חלוצים לפני מחנה ישראל במסע הכיבוש אל ארץ ישראל המערבית.
משה מתרשם מכנות דבריהם ומציב בפניהם הסכם מותנה: אם יעברו את הירדן להלחם עם אחיהם, ינחלו את ארץ ישראל המזרחית, ואם לאו לא יקבלו את הנחלה. הוא מוסר את הדברים ליהושע בן-נון תלמידו, המנהיג שעומד להכניס את העם לארץ.
בהנחיית משה מקימים בני השבטים גד וראובן ואיתם חצי שבט מנשה, ערים לנשיהם ילדיהם וצאנם, כשהשם עצמם עושים את ההכנות לחציית הירדן כחלוצים לפני העם. (חומש במדבר. פרשת מטות. בפרשה 112 פסוקים)"

פרשת מסעי

"פרשת מסעי, מסיימת את ספר במדבר, הרביעי מחמשת חומשי תורה.
התורה מונה את ארבעים-ושניים המסעות והחניות שעברו על בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר. החל מיציאתם מרעמסס שבמצרים בחמשה עשר לחודש ניסן, בהשאירם את המצריים לקבור את מתי בכוריהם, ועד לחנייתם על הירדן בערבות מואב.
במניין המסעות, מוצאת התורה לנכון להזכיר רק אירוע אחד: מיתת אהרון בשנה הארבעים לצאתם מארץ מצרים, בראש חודש אב, והוא בן 123 שנה. התורה גם מציינת ברמז, כי בעקבות מותו של אהרון, מחליט הכנעני לנצל את מותו של הצדיק ומנסה להביס את עם ישראל בקרב.

סיכום מסעות בני ישראל במדבר (לג, א-מט)

פרשת מסעי, מסיימת את ספר במדבר, הרביעי מחמשת חומשי תורה.
התורה מונה את ארבעים-ושניים המסעות והחניות שעברו על בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר. החל מיציאתם מרעמסס שבמצרים בחמשה עשר לחודש ניסן, בהשאירם את המצריים לקבור את מתי בכוריהם, ועד לחנייתם על הירדן בערבות מואב.
במניין המסעות, מוצאת התורה לנכון להזכיר רק אירוע אחד: מיתת אהרון בשנה הארבעים לצאתם מארץ מצרים, בראש חודש אב, והוא בן 123 שנה. התורה גם מציינת ברמז, כי בעקבות מותו של אהרון, מחליט הכנעני לנצל את מותו של הצדיק ומנסה להביס את עם ישראל בקרב.

לפנות את הארץ מזרים ומאלילים (לג, נ-נו)

הקב""ה מצווה את משה להעביר לבני ישראל מסר חשוב, ערב הכניסה לארץ: כדי לחיות בארץ בשלווה ולהתנחל בה לבטח, יש לגרש את כל האויבים ולהשמיד את אליליהם. אם הדבר לא יתבצע בשלמות, יהיו הנשארים ברבות הימים לאויבים המצרים לישראל, וגילוליהם יהיו לפיתוי ולפגע רע עבור העם בישראל.

גבולות הארץ המובטחת (לד, א-טו)

ה' מפרט בפני משה את גבולות הארץ על-פיהם יש לנהל את מסע הכיבוש. הארץ שבתוך גבולות אלו תהיה נחלתם של תשעה השבטים וחצי – למעט שני השבטים וחצי שינחלו, כאמור, בעבר הירדן המזרחי.

ראשי החולקים את הארץ (לד, טז-כט)

כבר עתה, בטרם החל מסע הכיבושים, קובע ה' מי יהיו ראשי העם החולקים את הארץ לשבטי ישראל. על-פי קביעה זו, בראש העם יעמדו אלעזר הכהן ויהושע בן-נון, ותחתיהם נשיאי כל שבט, כפי שהתורה מפרטת את שמותם.

נחלת שבט לוי (לה, א-ח)

הלווים אינם נוחלים חלק בארץ כשאר השבטים. נחלתם אינה כוללת שטחי מרעה וחקלאות כיוון שעיסוקם רק בעבודת המקדש ובלימוד התורה. לכן ינחלו במגרשים אשר יוקצו סביב כל אחת מערי ישראל, וכן בארבעים ושמונה ערי מגורים נוספים, מתוכם שש ערים המשמשות מקלט להורגים בשגגה, כפי שהתורה מלמדת בהמשך.

ערי המקלט (לה, ט-לד)

התורה עושה אבחנה בין רוצח בכוונה תחילה, שעליו לעמוד לדין, ובמקרה של הרשעה דינו מיתה, לבין הורג בשגגה. השוגג אינו מחויב בדין, אך מותר לקרובו של הנהרג לנקום בו ולהורגו. כדי להינצל מנקמה זו, יכול ההורג בשגגה לנוס אל אחת משש ערי המקלט שיש להקצות – שלוש בעבר הירדן המזרחי, ושלוש נוספות בארץ ישראל המערבית. משהגיע ההורג בשגגה אל ערים אלו, אסור לגואל הדם לנקום בו ולהורגו. הנמלט יוכל לחזור לעירו בבטחה, רק לאחר מותו של הכהן הגדול של אותו הדור. יציאה מהעיר טרם עת, מאפשרת לגואל הדם להורגו.
בין הדברים מפרטת התורה כמה מהדינים הקובעים את סוג הפשע במקרה של הריגה, וכמה מהכללים להרשעת הרוצח.

בנות צלופחד – נישואין בתוך השבט (לו, א-יג)

לאחר שנפסק, כזכור לנו מפרשת פינחס, כי בנות צלופחד זכאיות לנחלה, בהיותן בנות למשפחה ללא בנים, באים בני השבט וטוענים לפני משה. לטענתם, נשואי הבנות עם גברים משבט אחר, יעבירו את נחלת הבנות שהיא חלק מנחלת השבט, לשבט אחר. משה מקבל את הטענה וקובע, כי בנות צלופחד, כמו בנות אחרות במצב דומה, יינשאו לטוב בעיניהם – אך רק מבני השבט שלהם. זאת כדי לא להסב נחלה משבט אחד לאחר.
ואכן נישאו בנות צלופחד לבני דודיהם מבני השבט. (חומש במדבר. פרשת מסעי. בפרשה 132 פסוקים)"