הזהיר השופט שלא לנטות אחרי רבים כשתהיה התוספת איש אחד לבד, ובאור זה כי כשתהיה המחלוקת בין הדיינין בחוטא ואמרו קצתם שהוא חייב מיתה וקצתם שהוא פטור והיו המחייבין יותר ממזכין במנין איש אחד הנה אינו מותר להמית החוטא ההוא, והזהיר האל את הדיין מהמית אותו עד שיהיו המחייבין יותר מן המזכין שנים. והוא אמרו לא תהיה אחרי רבים לרעות רוצה לומר לא תמשך אחרי איזה רוב שקרה במשפט מות וזה ענין יחדו לרעות. ולשון מכילתא אחד עשר מזכין ושנים עשר מחייבין שומע אני יהא חייב תלמוד לומר לא תהיה אחרי רבים לרעות. ושם אמרו הטייתך לטובה על פי אחד ולרעה על פי שנים. וכבר התבארו משפטי מצוה זו ברביעי מסנהדרין. (שם, שם פ"ט):
מצות לא תעשה מצוה רפג
הזהיר הדיין מהטות לדעת דיין אחד על צד ההשען אליו בחיוב החייב או זכות הזכאי מבלתי שיהיה הדבר מובן אצלו לפי הקשו ושכלו מהקדמות התורה, והוא אמרו לא תענה על ריב לנטות, רצה בזה לא תבקש בריב הנטיה והוא שתטה עם הרוב או עם הגדולים ושתשתוק במה שיש בנפשך בדין ההוא. ולשון מכילתא לא תענה שלא תאמר בשעת מנין די בשאהיה כאיש פלוני אלא אמור מה שלפניך יכול אף דיני ממונות כן תלמוד לומר אחרי רבים להטות. ומזה הלאו גם כן האזהרה למלמד זכות שלא יחזור וילמד חובה לאמרו לא תענה על ריב, וכן מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה וכן אין מתחילים מן הגדול, כל אלו הדברים אמנם נלמדו מאמרו לא תענה על ריב כמו שהתבאר בפ"ד מסנהדרין (דף ל"ז) ושם התבארו משפטי מצוה זו. (משפטים, הלכות סנהדרין פ"י):
מצות עשה מצוה רכט
היא שצונו לסקול העוברים על קצת מצות. והוא אמרו יתברך וסקלתם אותם באבנים ומתו. והנה נרמוז על המצות שחייבין עליהן סקילה כשנזכיר מצות לא תעשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק ששי מסנהדרין. (תצא, הלכות סנהדרין פט"ו):
מצות עשה מצוה רכח
היא שצונו לשרוף העוברים על קצת מצות הוא אמרו יתברך באש ישרפו אותו ואתהן, והנה נרמוז במצות לא תעשה המצות שחייבין עליהן שרפה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת סנהדרין. (קדושים תהיו, סנהדרין פי"ד וכנ"ל):
פרשת השבוע פרשת בשלח
יוצאים ממצרים (יג, יז-כב)
עם ישראל יוצא את מצרים במסעו לקבלת התורה בהר סיני ומשם לארץ ישראל. למרות שהדרך הקצרה לארץ ישראל עוברת דרך פלשתים, מעדיף הקב"ה להאריך את המסע דרך המדבר, כדי שהעם היוצא מצרים לא יקלע בראשית דרכו למלחמה בפלשתים, יירתע וישוב למצרים.
משה זוכר את השבועה שהשביע יוסף את בני ישראל בדורו להעלות את עצמותיו לארץ ישראל, ולוקח עמו את עצמות יוסף לקבורה בארץ.
בני ישראל עושים את דרכם בעקבות עמוד הענן האלוקי שמנחה אותם. בלילה תופס עמוד האש את מקומו של עמוד הענן ומאיר את הדרך.
מלכודת (יד, א-ח)
הקב"ה רוצה להטעות את פרעה ומצרים ולהכניסם למלכודת. ביום השלישי הוא מצווה על משה לשנות את כיוון המסע חזרה למצרים ולחנות על שפת ים סוף. ה' גם מכביד את לב פרעה המתחרט על מתן האישור לצאת ממצרים. כאשר פרעה שומע שישראל עושים את דרכם בכיוון מצרים, הוא מניח שמשהו השתבש והם כנראה טועים בדרך ונמצאים במבוכה.
פרעה מחליט לרדוף בראש חייליו עבדיו ובני עמו, אחר בני ישראל. הוא אינו יודע כי הוא מוביל את עמו למלכודת מוות.
בני ישראל בהיסטריה (יד, ט-יד)
כאשר בני ישראל מגלים כי פרעה ובני עמו השיגו אותם וחונים בטווח ראיה מולם, נתפסו לחרדה. חלק מהם אף רצו לשוב מצרימה. הם באים אל משה בטענה קשה המנוסחת בציניות: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר...?!"
משה מחזק את רוחם ומבטיח כי בקרוב מאוד יראו את ישועת ה'.
קריעת ים-סוף (יד, טו-לא)
לאחר לילה מתוח, כאשר מחנה מצרים חונה בסמוך כל-כך לבני ישראל, ורק עמוד הענן עומד חוצץ בין שני המחנות ומחשיך את לילם של המצרים, משה פונה בתפילה אל ה'. אך הקב"ה אומר לו שאין זה הזמן לתפילות. עתה יש להוביל את בני ישראל לקראת הניצחון הגדול. משה נוטה את ידו על ים סוף, ובאורח נס מנהל ה' רוח מזרחית חזקה המבתרת את ים סוף ומותירה מעבר יבש לבני ישראל העוברים "בחרבה בתוך הים", "והמים להן חומה מימינם ומשמאלם".
המצרים רואים את המתרחש, ויוצאים למרדף אל תוך לשון היבשה הניסית. אך אז, באשמורת הבוקר, כאשר כל מחנה מצרים נמצא בין חומות המים ובני ישראל עושים את דרכם אל חוף המבטחים, מטיל ה' מהומה בתוך המחנה המצרי. אופני העגלות נשמטים והתנהלות מרכבות המלחמה נעשית כבדה. המצרים חשים כי יד אלוקית נלחמת בהם והם מבוהלים רוצים לנוס חזרה למצרים. אך זה מאוחר מידי. ה' מצווה על משה לנטות שוב את ידו על הים, וחומות המים חוזרות למצבם הטבעי קוברות תחתיהם את כל מחנה מצרים.
בני ישראל שצופים בתדהמה במחזה הנורא, מתמלאים ברגש של יראת ה' ואמונה עזה בה' ובמשה עבדו.
שירת הים (טו, א-כא)
נס ההצלה המדהים ונקמת ה' מהמצרים משעבדי ישראל במשך שנים כה רבות, מביא את משה ובני ישראל לאמירת שירה, שעניינה שבח והודיה לה'. השירה שנכתבת גם בספר התורה בצורה אופיינית, מהללת ומקלסת את כוחו הגדול של הקב"ה ומתארת את נס קריעת ים סוף ואת האסון שהביא על המצרים לעומת הרווח וההצלה שהביא לבני ישראל. בדברי השירה מתוארים גם הפחד והאימה שנפלו על כל העמים ששמע הנס הגיע אליהם.
גם מרים הנביאה אחות משה ואהרון נוטלת תוף בידה, וכשהיא סוחפת אחריה את כל נשי ובנות ישראל, היא שרה ומחוללת שיר שבח והודיה לה'.
ניסיון מי מרה (טו, כב-כז)
בני ישראל יוצאים להמשך מסעם במדבר. שלושה ימים הם הולכים ואינם מוצאים מקור מים להרוות את צימאונם. במקום הנקרא מרה, הם מוצאים אומנם מעיין מים, אך המים מרים ואינם ראויים לשתיה.
העם ממהר להטיח את כעסו ותלונותיו במשה רבנו. משה קורא אל ה' ומבקש מים להשקות את העם. הקב"ה מכוון את משה אל עץ אותו הוא זורק למים, והמים נמתקים.
באותו מקום מצווה ה' לבני ישראל על ידי משה כמה מן המצוות שהם עתידים לקבל בסיני, דיני שבת, פרה אדומה ודיני המשפט שבין אדם לחברו, כדי שיוכלו לעסוק בדברי תורה אלו. משה גם מבטיח לישראל שבזכות דברי התורה וקיומם, הם יזכו לברכת רפואה שלמה מהקב"ה.
בהמשך מסעם הם מגיעים לנווה-מדבר בשם אילים. במקום שניים עשר מעיינות מים ושבעים עצי תמר, ושם הם חונים.
לחם ובשר מן השמים (טז, א-לו)
בט"ו באייר מגיעים בני ישראל אל מדבר סין. באותה עת כלתה הצידה שהוציאו איתם ממצרים, וכך שוב הם מלינים על משה ועל אהרון, על כך שאין להם מזון להשביע את רעבונם.
ה' אומר למשה כי ימטיר בבוקר לחם מן השמים בדרך נס, ובערב יקבל העם את מנת הבשר שלו כאשר עוף השלו יפשוט על המחנה.
בני ישראל, מופתעים מגשם המזון שיורד כשהוא מונח על מצע של טל ועל גבו שכבת טל נוספת, פנים איש אל אחיו בתמיהה "מן הוא?!" כלומר מהו הדבר הזה. וכך מקבל המזון השמימי את השם 'מן'.
משה מנחה את בני ישראל ללקוט מן המן בשיעור קבוע - עומר לכל נפש. עוד הוא מצווה אליהם לבל יותירו ממנו לבוקר המחרת. המן הוא 'מזון אמונה' ולכן אין לאגור אותו, אלא להמתין ולהאמין בכל בוקר להופעתו המחודשת. אולם לכעסו של משה, נמצאו כמה שלא עמד בניסיון והותירו מנות מן לבוקר המחרת. המן הנותר התעפש ורחש תולעים.
ביום שישי, על פי ציווי משה, ליקט כל אחד 'לחם משנה' - מנת מן כפולה שתספיק גם לשבת, שכן ביום הקדוש, יום המנוחה, אין לצאת וללקט מן.
גם הפעם נמצאו חוטאים מכעיסים שיצאו לתור אחר מן בשבת למרות ההזהרות. כמובן שכהבטחת משה, לא מצאו ביום זה את המן בסביבות המחנה. החוטאים מכעיסים את ה' והוא שב ומזהיר על ידי משה עבדו לשמור את השבת.
ה' מצווה את משה להניח מנת מן בצנצנת למזכרת אשר תנציח את המזון השמיימי-ניסי אותו אכלו בני ישראל משך ארבעים שנות שהותם במדבר, עד הגיעם לפאתי ארץ ישראל.
ריב המים (יז, א-ז)
בני ישראל מגיעים לרפידים, ושוב מוצאים עצמם מלינים על ה' מחוסר מים. משה פונה אל ה' והא מצווה עליו להכות במטהו על הסלע כדי להוציא ממנו מים. באורח נס אכן מוציא הסלע מים בשפע להשקות את העם, אך ה' כועס על חוסר האמונה שמגלים בניו. על שם כך נקרא המקום מסה (מלשון ניסיון) ומריבה.
מלחמת עמלק (יז, טז)
חטאי ישראל, בהעדר האמונה בה', מביאים עליהם צרה חדשה. העם העמלקי עושה דרך ארוכה ומגיע לרפידים מקום חניית העם כדי להלחם בהם ולעצור את מסעם לעבר ארץ ישראל. משה שולח את יהושע בראש צבא נבחר להלחם בעמלק, והא עצמו עולה אל ראש גבעה יחד עם אהרון וחור (בנם של מרים וכלב בן יפונה). כשמרים משה את ידיו למרום, כאות וכסימן לאמונת בני ישראל בקב"ה, גוברים לוחמי ישראל, ואם מוריד את ידיו גוברים העמלקים. ואכן, כשכבדו ידי משה, הושיבוהו אהרון וחור על אבן גדולה, ותמכו בו, זה מצד זה וזה מהצד האחר עד שקיעת החמה, עת הכרעת הקרב על ידי יהושע ולוחמי ישראל.
בשוך הקרב מצווה ה' לכתוב כזיכרון בספר על דבר הצורך להכרית את זכר עמלק, העם שהעז להלחם בבני ישראל בזמן שכל עמי העולם יראו מה' ומגבורתו בעקבות מכות מצרים ונס ים סוף.
משה גם בונה מזבח תודה וזיכרון, אות למלחמת ה' בעמלק מדור דור.
(בפרשה 116 פסוקים)
האלף השישי
כתוב בזוהר הקדוש (וירא, חלק א, קיז,א), שהאלף השישי הוא זמן מיוחד שבו ה'שכינה' הקדוֹשה, תקום מעפרה. בפרט בחצי השני של האלף השישי ייפתחו שערי החוכמה למעלה וגם שערי החוכמה למטה והעולם יהיה מתוקן ומוכן להיכנס לאלף השביעי.
יום שישי
ה שבטהתשפ"ה
בשלח
לומדים יקרים
הכיתה החסידית זמינה כעת במסך גדול בלבד