פרשת השבוע פרשת בא

מכה שמינית - ארבה (י, א-כ)

הקב"ה שולח את משה אל פרעה כדי להתרות בו פעם נוספת. הוא אומר למשה כי הוא מכביד לב פרעה כדי שיוכל להפליא בו את מכותיו, דבר שיביא להאדרת שם ה' בעולם גם לדורות הבאים.
הפעם מוזהר פרעה מפני מכת ארבה, שכמותה לא נראתה מעולם במצרים וכמוה לא תהיה. הארבה הוא מין חגב מעופף וטורדני, אשר יכסה את שמי מצרים ויחסל את מעט הצמחייה הרכה שלא נשברה ונכחדה על-ידי הברד. הוא יטריד את התושבים כולם כאשר יחדור לתוך הבתים.
אנשי פרעה, מוכים וחבולים מהמכות הקודמות, מתחננים לפרעה כי ישלח את עם ישראל. פרעה מנסה שוב הצעת פשרה ושואל "מי ומי ההולכים"? משה משיב נחרצות: " בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך, כי חג ה' לנו". פרעה אינו מוכן לכך. הוא מוכן להתפשר רק על הליכת הגברים. משה אינו מסכים, ופרעה מגרש אותו מעל פניו.
משה נוטה את מטהו על ארץ מצרים, וה' מביא רוח קדים שבמהלך הלילה נושאת עמה נחילי ארבה בכמויות אדירות. אזהרת משה את פרעה מתקיימת במלואה.
שוב קורא פרעה למשה ולאהרון ומתחנן כי יתפללו לה' להסרת המכה. ה' מביא רוח מערבית שנושאת את כל נחילי הארבה אל מחוץ לגבול מצרים. ה' מחזק את לב פרעה והוא מסרב לשחרר את בני ישראל.

מכה תשיעית - חושך (י, כא-כט)

המכה התשיעית, חושך, באה על מצרים בשני שלבים. בשלב הראשון זהו החושך המוכר לנו, העדר האור. אך בשלב השני, מהיום הרביעי והלאה הופך החושך סמיך כל-כך שהמצרים אינם יכולים לזוז בגללו.
כמו בשאר המכות, בני-ישראל אינם לוקים, וכמאמר הפסוק: "...ולכל בני-ישראל היה אור במושבותם".
פרעה מבועת מהמכות ההולכות ומתגברות, מוכן כבר להליכה של כל בני ישראל, כולל הילדים הרכים. הוא מבקש רק להשאיר את הצאן במצרים. אך משה תקיף במצוות ה'. הוא דורש יציאה עם כל הצאן, עד האחרון שבכבשים, ומוסיף שאף פרעה יוסיף וייתן משלו...
פרעה זועם, מגרש את משה מעל פניו ומאיים שאם יבוא עוד פעם אחת ייגזר דינו למוות!

הכנות לניצחון הגדול (יא, א-ב)

הקב"ה מבטיח למשה, כי המכה הבאה העשירית במספר, תהיה אנושה ואחרונה. אחריה ישלח ואף יגרש פרעה את בני ישראל מארצו. ה' שולח את משה לומר לבני ישראל לשאול כלי כסף וכלי זהב מהצרים לקראת חגם הגדול. כל מקיים ה' את הבטחתו לאברהם אבינו "ואחרי-כן יצאו ברכוש גדול". אחר-כך אכן נראה כי המצרים נענים ברצון לבקשת שכניהם העבריים. מסתבר כי תהפוכות החודשים האחרונים את המצרים לייקר ולהעריך את בני ישראל ולהעריץ את גדולת מנהיגם, משה.
משה עדיין בארמונו של פרעה, לפני צאתו בפעם האחרונה מעם פרעה המאיים עליו בגזר דין מוות. הקב"ה אומר לו להזהיר את פרעה מפני המכה האחרונה והסופית. במכה זו ימותו כל בכורי מצרים ואף בכורי בעלי החיים. במצרים תהיה בהלה גדולה וכל העם יהיה בהיסטריה. עבדיך כולם יבואו בבכי ובתחנון שנצא ממצרים כדי שתפסק המגיפה הנוראה.
משה סיים את דברי ההזהרה, ויצא בכעס מלפני פרעה.

קידוש החודש (יב, ג-יד)

בא' בניסן שנת 2,448 לבריאת העולם, קורא ה' אל משה ואל אהרון וקובע בפניהם את החודש הזה בו עתידים בני-ישראל לצאת מגלות לחירות, כחודש ראשון למניין חודשי השנה. הקב"ה מפנה אותם אל הלבנה ביום התחדשותה ומלמד אותם "כזה ראה וקדש". כלומר, בכל פעם לאחר שיחלפו 29 או 30 ימים ותתגלה הלבנה בהתחדשותה, יקדש בית-דין את החודש ויקבע את היום כראש חודש.

מצוות הפסח (יב, א-יד)

באותו מעמד מצווה ה' את משה ואהרון לומר לבני-ישראל להכין שה תמים ביום העשירי לחודש, כדי שיהיה מזומן להקריבו ביום י"ד בחודש ניסן, ערב היציאה ממצרים. השה, זכר בן שנה מן הכבשים או מן העיזים יהיה קורבן עבור חבורה שלימה שתאכל ממנו כשהוא צלוי באש. את הקורבן יש לשחוט בין הערביים ולסיים את אכילתו באותו הלילה.
מדם הקורבן יתנו בני-ישראל על המשקוף ועל שתי המזוזות, סימן זיהוי למנוע ממכת הבכורות לפגוע בבני הבית.
את הקורבן יאכלו בני-ישראל כשהם מוכנים לצאת לדרך, ואיתו יאכלו גם מצות ומרורים.

חג המצות (יב, טו-כ)

שבעת הימים לאחר זבח הפסח הם הנקראים חג המצות. בימים אלו אין להותיר בבית מיני חמץ, ובוודאי שאין לאכול חמץ,אלא רק מצות.
היום הראשון משבעת ימים אלו הוא יום חג שאסורה בו מלאכה ובו חייבים באכילת המצות. שאר הימים אסורים אומנם באכילת חמץ, אך אין בהם חובת אכילת מצה. היום האחרון, יום העשרים ואחד בחודש, יהיה אף הוא יום חג מקרא קודש, שאסורה בו כל מלאכה.

משה מצווה לישראל (יב, כא-כח)

משה מכנס את זקני ישראל ומוסר להם את ציווי ה' על קורבן הפסח. הוא מזהיר אותם לא לצאת מפתח הבית, בליל ט"ו בחודש. וכך כאשר המשקוף ומזוזות הבית מסומנים בדם הפסח, יפסח ה' על הבית ולא ייתן למשחית להיכנס ולפגוע בבכורי ישראל.
משה גם מצווה אותם למסור לדורות הבאים לקיים את הפסח בכל שנה במועדו. הדבר יהיה אות וסימן לבני הדור, שכאשר יתמהו לפשר הקורבן וחוקותיו, יסופר להם הנס בגדול של המועד.
בני ישראל מודים לקב"ה על הבשורה הטובה, ויוצאים מייד לקיים את מצוותו.

המכה העשירית - בכורות (יב, כט-מב)

כהבטחת ה', בחצות ליל ט"ו בניסן החלה מגיפה נוראה במצרים. בזה אחר זה מתו הבכורות, מבכורות בית המלוכה ועד לבכורות השפחות, השבויים והאסירים ואפילו בכורות בהמות מצרים.
זעקה גדולה והיסטריה התחוללו בכל רחבי הממלכה. פרעה, שהיה עצמו בכור, התרוצץ מבוהל, מבקש את משה ואהרון, ובפיו בקשה, תחינה ודרישה מפורשת: קומו וצאו מתוך מצרים אתם וכל העם, גברים נשים וטף, על כל רכושכם וצאנכם.
בני מצרים המבועתים התחננו ומיהרו אף הם את שכניהם העבריים: קחו מה שתרצו, העיקר שתצאו מכאן מהר, כי אין בית אשר אין בו מת.
בני ישראל שהיו עסוקים בהכנות האחרונות לקראת היציאה למדבר, אף לא הספיקו להניח לבצק לטפוח, וכך אפו מצות כצידה לדרך.
אם כן, מאתיים ועשר שנה לאחר שירדו למצרים, ארבע מאות שנה מלידת יצחק וארבע מאות ושלושים שנה מכריתת הברית של ה' עם אברהם בין הבתרים, ביום ט"ו לחודש ניסן, יצאו כל בני ישראל מארץ מצרים. 600,000 גברים מנו היוצאים ונוסף להם נשים ילדים וגם ערב-רב של מתגיירים שהסתפחו אליהם.

חוקי הפסח לדורות (יב, מג-נא)

לאחר שהקב"ה ציווה לבני ישראל היוצאים ממצרים על הקרבת הפסח, אנו לומדים עתה על חוקים הנוהגים בהקרבת הפסח ואכילתו לדורי דורות. בין הדברים מלמדת אותנו התורה על איסור אכילת נוכרים וערלים מהקורבן, על איסור אכילתו מחוץ למקום הקבוע לסעודה ועוד חוקים ונהלים.

קדושת הבכורות וחג המצות (יג, א-טז)

כמה מצוות מצווה התורה בסיום פרשתנו, שעניינם שימור-זכר יציאת מצרים והניסים הנלווים:
מצוות בכורות: קדושת הבן הבכור והצורך לפדותו מהכוהן בכסף, בגלל הנס שהתרחש, וקדושת הבכור הנולד בעדרי הצאן והבקר, שיש להעלותם כקורבן לה'. ואילו בכור החמור שאי-אפשר להעלותו למזבח ייפדה בשה.
חג המצות: שבעת הימים בהם אסורה, לדורות, אכילת מיני חמץ, והרחקתו מגיעה עד כדי "בל יראה ובל ימצא". היום הראשון והאחרון הם חג והיום הראשון אף מחויב באכילת מצה.
תפילין: גם לתפילין שאנו מניחים בכל יום חול יש קשר ליציאת מצריים המוזכרת ומזכירה לנו את הנס שחולל ה' לאבותינו ולנו.
(בפרשה 105 פסוקים)