ב"ה דף הבית להתקשרות בקיום הוראותיו ונלכה באורחותיו
- דף הבית להתקשרות
- חדר ניגונים
- המצפה-בקרוב
- אודות
לא בתקופת ספירת העומר
מל"ת פט. מ"ע לט. כט. מל"ת פא. מ"ע ל.
מצות לא תעשה מצוה פט
הזהירנו שלא נקריב דבר מן הקרבנות בחוץ רוצה לומר חוץ לעזרה וזה יקרא מעלה בחוץ, והוא אמרו יתעלה השמר לך פן תעלה עולותיך. ולשון ספרי אין לי אלא עולות שאר קדשים מנין תלמוד לומר ושם תעשה יכול לא יהיו אלא בעשה תלמוד לומר ושם תעלה, עולה בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אליה ולומר לך מה עולה מיוחדת שהיא בעשה ולא תעשה כך כל שהוא בעשה הרי היא בלא תעשה. ואני אבאר לך הענין וזה שבעולה בא לשון אזהרה מהקריב אותה בחוץ, והוא אמרו פן תעלה. ובא בפירוש בפסוק אחר בצווי להקריב העולה בפנים, והוא אמרו יתעלה שם תעלה. וזה מצות עשה שיקריב שם העולה במקום אשר יבחר ה' אולם שאר קדשים בא להם הצווי שיקריבו בפנים, והוא אמרו ושם תעשה ללמד שבחוץ לא תעשה. והשרש אצלנו לאו הבא מכלל עשה עשה, והוא אמרו הנה ועדיין אני אומר שאר קדשים לא יהיו אלא בעשה רוצה לומר שיהיו מי שיקריב קדשים בחוץ עובר בלאו הבא מכלל עשה לבד, ולכן אמר ושם תעלה עולותיך כדי שיגיע ההיקש ויהיו הקרבנות כעולה וכמו שהמקריב עולה בלא תעשה כך שאר הקרבנות. והעובר על לאו זה במזיד חייב כרת ושוגג חייב חטאת קבועה, ולשון הכרת בפרשת אחרי מות במעלה בחוץ כתיב אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרת. ובספרי ונכרת האיש מעמיו עונש שמענו אזהרה מנין תלמוד לומר השמר לך פן תעלה עולותיך. ולשון גמרא זבחים (דף ק"ו): כתיב עונש וכתיב אזהרה עונש ונכרת אזהרה השמר לך פן תעלה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בי"ג מזבחים. (ראה אנכי, מעשה הקרבנות פי"ח):מצות עשה מצוה לט
היא שצונו להקריב במקדש שני כבשים בני שנה בכל יום, ואלו נקראין תמידין, והוא אמרו שנים ליום עולה תמיד. וכבר התבאר סדר הקרבתן ומעשיהן ביומא ובמסכת תמיד. (פינחס, תמידין ומוספין פ"א):מצות עשה מצוה כט
היא שצונו להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד. והוא אמרו יתעלה אש תמיד תוקד על המזבח, וזה לא יתכן אלא במה שצוה בהתמדת שום האש על העצים בבקר ובין הערבים. כמו שנתבאר בשני של יומא ובמסכת תמיד. ובבאור אמרו אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. וכבר התבארו דיני מצוה זו ביומא ותמיד, רוצה לומר מצות מערכת האש אשר יעשו בכל יום במזבח. (צו את אהרן, עבודה תמידין ומוספין פרק ב'):מצות לא תעשה מצוה פא
שהזהירנו מלכבות אש מעל המזבח, והוא אמרו יתעלה אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. ובספרי המכבה עובר בלא תעשה וכל העובר על לאו זה וכבה ואפילו גחלת אחת מגחלי המזבח לוקה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בעשירי מזבחים. (צו את אהרן, תמידין ומוספין פ"ב):מצות עשה מצוה ל
היא שנצטוו הכהנים להסיר הדשן בכל יום מעל גבי המזבח, והיא הנקראת תרומת הדשן, והוא אמרו יתברך שמו ולבש הכהן מדו בד והרים את הדשן. וכבר התבארו דיני מצוה זו בתמיד ובכפורים. (צו, תמידין ומוספין פרק ב'):אולי היום תספרו את סיפור ואהבת שלכם?
פרשת השבוע פרשת דברים
דברי סיכום, תוכחה וצוואה (א, א-כא)
בשנה הארבעים לצאת ישראל ממצרים, בראש חודש שבט, כחמשה שבועות לפני פטירתו, מסכם משה רבנו כמה מהמאורעות שאירעו בשנות הנדודים במדבר. הוא נושא בפני בני-ישראל דברי תוכחה על מעללי אבותיהם במדבר ודברי אזהרה לקראת הכניסה לארץ ישראל. משה פותח בדברי רמז המוכיחים את העם על החטאים: תלונותיהם הרבות; עבודת בעל פעור; חטא העגל; מחלוקת קורח וכל עדתו; פרשת המרגלים ועוד. אחר כך הוא מספר על יציאתם על-פי ציווי ה' מהר סיני, לאחר קבלת התורה, במגמה להגיע תוך ימים ספורים לארץ ישראל. אך כבר במהלך הדרך הקצרה, הגיעו התלונות והחטאים שעיכבו את הדרך. משה מתאר כיצד כשל כוחו תחת טורח העם, וכיצד בחר למנות שרי-אלפים, שרי-מאות, שרי-חמישים ושרי-עשרות, שישפטו את העם בצדק וביושר וייטלו חלק בטורח ההנהגה.תזכורת ל'חטא המרגלים' ועונשו (א, כב-מו)
משה מזכיר לבנים העומדים להיכנס לארץ, כיצד באו אבותיהם, כאשר היו אף הם במצב דומה לקראת כיבוש הארץ, וביקשו לשלוח מרגלים שיתורו את ארץ כנען. הסכמתי, אומר משה, אך התוצאה הייתה קשה. כאשר חזרו המרגלים, מאן העם לעלות לארץ. זאת למרות הפרות המיוחדים שהביאו איתם ולמרות דברי השבח על ארץ זבת חלב ודבש. הקב"ה כעס, כזכור, על בני-ישראל, וגזר מיתה במדבר על כל הדור הבוגר. הגזרה לא כללה את כלב ויהושע, שני המנהיגים שדיברו בעד הכניסה לארץ, ולא את דור הבנים שטרם הגיעו לגיל עשרים. מתוך רצון לתקן את המעוות, ניסו רבים לצאת למלחמה ולכבוש את הארץ. הזהרתי אותם, אומר משה, שללא רשות מה' הדבר לא יצלח ויסתיים באסון, ואכן כך היה.מסע הכיבוש ומגבלותיו (ב, א – ג, יא)
שלושים ושמונה שנה שהו בני ישראל במדבר בעקבות חטא המרגלים. סך הכול, בצירוף התקופה שקדמה לכך היו במדבר ארבעים שנה. משה מספר על ציווי ה' להניח לאדומים ולא להלחם בהם למרות של אפשרו מעבר דרך ארצם. כך גם משהגענו לגבול מואב ועמון, מזכיר משה, נצטווינו לא להלחם עמם. הראשון ששילם את מחיר התוקפנות נגד ישראל, היה סיחון. גם הוא סירב לאפשר מעבר העם בארצו. הפעם, על-פי הוראה מהקב"ה, אוסף משה חיילים מבני ישראל ומכה את סיחון מלך האמורי ואת כל עמו. אחריו עוג מלך הבשן, מוכה אף הוא על-ידי חיילותיו של משה. עם ישראל יורש את כל ערי הכיבוש.משה מנחיל את ארץ-ישראל המזרחית (ג, יב-כ)
עתה מזכיר משה לבני ישראל היסטוריה קרובה מאוד, זאת שהם עצמם היו גיבוריה בעת האחרונה. הוא מספר שלאחר כיבוש סיחון ועוג, הוא העניק לשבטי ראובן, גד וחצי שבט המנשה את עבר הירדן המזרחי. הנחלה ניתנה בתנאי שהגברים בני השבטים האלו, יצאו חלוצים לפני בני-ישראל לכיבוש ארץ ישראל המערבית.צוואת משה: ביטחון בה' (ג, כא-כב)
משה מסיים את דבריו אלו, ומספר כי ציווה על יהושע, תלמידו וממשיך דרכו, לאזור אומץ אל מול התמודדויות העתיד. יש לבטוח בה,' אומר משה, כשם שהכה את שני מלכי האמורי כך יכה את יתר הממלכות בארץ ישראל: "לא תיראום, כי ה' אלוקיכם הוא הנלחם לכם". חומש דברים. פרשת דברים. בפרשה 105 פסוקים)לא נמצא תוכן גאולה לתאריך זה