ב"ה דף הבית להתקשרות בקיום הוראותיו ונלכה באורחותיו

פרשת השבוע פרשת אמור

שמיטה (כה,א-ז)

ה' אומר למשה להזהיר את הכוהנים מפני טומאת מת מפאת קדושתם היתירה. לכהן אסור להיות במקום שבו הוא עלול להיטמא ממת. רק כאשר מדובר באחד משבעת הקרובים: אב ואם, בן ובת, אח ואחות או אישה - יכול הכוהן להיטמא להם.
אסור לכוהן לשאת אישה גרושה או פסולה.
הכוהנים מוזהרים גם במיוחד על איסורי מנהגי גויים באבלם, למרות שהאיסור נאמר לכל בני ישראל.
התורה מזהירה במיוחד גם את בנות הכוהנים לבל יכשלו בעוון זנות, שכן עובדת היותן בנות למשפחת הכהונה מחייבת אותן יותר.

קדושה יתרה לכוהן הגדול (כא, י-טו)

הכהן הגדול, בגלל קדושתו היתירה אינו רשאי להיטמא אף לאביו ולאמו ולכל יתר קרוביו. אסור לו גם לשאת אלמנה, אף שהיא מותרת לכוהן הדיוט.

בעל-מום פסול לעבודה (כא, טז-כד)

ה' מזהיר לבל יעבדו בבית המקדש כוהנים הסובלים ממום שאינו עובר. כוהנים אלו אומנם רשאים לאכול מן הקודשים, אך כאמור לא לעבוד ולשרת לפני ה' במקדש.

המותרים והאסורים באכילת קודשים (כב, א-טז)

משה מזהיר את הכוהנים, על-פי ציווי ה', לבל יאכלו מן הקודשים, הקורבנות, בזמן שהם טמאים. גם כהן צרוע או זב אסור באכילת קודשים ככל כוהן טמא.
לזר, מי שאינו כהן, אסור לאכול 'תרומה'. עבד כנעני, שהוא קניינו של הכוהן, רשאי לאכול מן התרומה אך עבד עברי, שאין גופו קנוי לאדונו הכוהן, אינו רשאי לאכול ככל זר.
אשתו וילדיו של הכוהן רשאים לאכול תרומה. ביתו, משנשאת למי שאינו כוהן, תיאסר באכילה. אך אם התגרשה או התאלמנה ואין לה ילדים, היא 'חוזרת לבית אביה' ומותרת באכילה.

קורבן תמים (כב, יז-כה)

התורה אוסרת להקריב קורבן אם אינו תמים, אם יש בו מום שאינו חולף. קורבן העוף נפסל רק בחסרון אבר אך לא בכל מום אחר. התורה מונה סוגים שונים של מומים הפוסלים.

דינים שונים בקורבנות (כב, כו-לג)

התורה מונה דינים שונים בעניין הקורבנות: הקרבת בהמה מותרת רק מיום השמיני ללידתה; אסור לשחוט ביום אחד בהמה ובנה; כאשר אדם חושב, בזמן הקרבת הקורבן, כי הוא יאכל אותו מעבר לזמן המותר, הקורבן נפסל.

שבת ומועדים (כג, א-מד)

התורה מפרטת את עניין השבת והמועדים:
שבת: לאחר ששה ימים של עבודה, מגיע יום השביעי - שבת שבתון לה', אסורה בו כל מלאכה.
פסח וחג המצות: י"ד בניסן הוא יום הפסח, יום בו מקריבים את קורבן הפסח. ט"ו בחודש הוא חג המצות. במשך שבעה ימים אסורה אכילת חמץ. ביום הראשון של החג וביום השיעי אסורה כל מלאכה.
העומר: ביום השני של חג הפסח, קוצרים את ראשית הקציר בכמות של מידת 'עומר' ומביאים אותה אל הכוהן. יחד עם העומר אותו מניף הכוהן יש להביא קורבן ומנחה. עם הנפת העומר מותרת באכילה התבואה החדשה שהייתה אסורה עד עתה.
מיום זה סופרים ארבעים ותשעה יום - ספירת העומר - וביום החמישים חג הקציר, הוא חג השועות יום מתן תורה. ביום זה מביאים מנחת שני לחמים מן התבואה החדשה.
יום זה הוא גם יום אסור במלאכה.
בהזכירה את הקציר שבה התורה ומזהירה להשאיר את פאת השדה לעניים וכן את השיבולים הבודדות, אחת או שתיים, שנופלות בעת הקציר.
ראש השנה: בא' בתשרי, ביום הראשון לחודש השביעי על-פי מניין החודשים, אנו מצווים שוב לשביתה ממלאכה. זהו ראש השנה המכונה בתורה יום זיכרון תרועה, יום שבו תוקעים בשופר.
יום הכיפורים: בעשור לחודש זה, הוא יום הכיפורים. אנו מצווים על שביתה ממלאכה ועל עינוי הנפש: איסור אכילה ושתייה נעילת נעלי עור ועוד.
סוכות: בחמשה עשר לחודש תשרי חוגגים את חג הסוכות. עיקרו, ישיבה בסוכה ונטילת ארבעת המינים - אתרוג, לולב, הדס וערבה. היום הראשון של החג וכך גם היום השמיני, שמיני עצרת (שמחת תורה), אסורים במלאכה. התורה גם מפרטת כמה מהקורבנות הקרבים בחג ומסבירה שחג זה הוא זיכרון לסוכות בהם הושיב הקב"ה את בני ישראל כשיצאו ממצרים.

הדלקת המנורה (כד, א-ד)

להדלקת המנורה בבית המקדש יש לקחת שמן זית זך. את המנורה יש להדליק מידי ערב בהיכל בית המקדש.

לחם הפנים (כד, ה-ט)

בכל שבת יש לערוך על שולחן הזהב שבהיכל שתיים-עשרה חלות עשויות סולת. החלות מסודרות על השולחן בשתי מערכות. כל מערכת, שש חלות סדורות זו על גב זו. חלות אלו נאכלות לכוהנים בטהרה.

דין המקלל וחוטאים אחרים (כד, י-כג)

התורה מספרת על בנה של שלומית בת דברי, שמתוך כעס גידף את שם ה'. בני ישראל עצרו אותו עד שיצווה ה' מה דינו. הקב"ה אומר למשה שדינו בסקילה. בני ישראל מקיימים את ההוראה וסוקלים את המקלל.
התורה מלמדת גם כי דינו של הורג נפש במיתה, הורג בהמה ישלם את שוויה ופוגע באדם ומטיל בו מום, ישלם קנס על-פי שומת בית הדין. (בפרשה 124 פסוקים)