מצות לא תעשה מצוה ר: הזהירנו שלא יראה חמץ בכל גבולנו שבעת ימים. והוא אמרו ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים, ואין אלו שני לאוין בשני ענינין אבל הם בענין אחד. ובבאור אמרו פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור לומר לך היינו חמץ היינו שאור, כלומר אין הפרש בין חמץ ושאור. ומי שעבר והניח חמץ ברשותו אינו חייב מלקות אלא אם כן לקח חמץ בפסח וקנאו שעשה בו מעשה. ולשון התוספתא המשייר חמץ בפסח והמקיים כלאי הכרם אינו לוקה. (בא אל פרעה, שם). מצות לא תעשה מצוה רא: הזהירנו שלא ימצא חמץ ברשותנו ואפילו לא נראהו, ואפילו היה בפקדון. והוא אמרו שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, וזה גם כן לוקין עליו בתנאי שיהיה שם מעשה כמו שזכרנו לפי השרשים שהניחו במסכת שבועות (דף כ"א), ובבאור אמרו במקומות רבים עובר בבל יראה ובל ימצא. ובריש מסכת פסחים (דף ה':) התבארו משפטי שתי מצות אלו, ושם התבאר הענינים שהזהיר מהם באמרו שאור לא ימצא בבתיכם, ושם התבאר כי ילמד כל לאו מן האחר זולת ענין מה שהיה מורה עליו, ושהמקיים חמץ בפסח עובר בשני לאוין על בל יראה ובל ימצא. (בא אל פרעה, שם). מצות עשה מצוה קנח: היא שצונו לאכול מצה בליל חמשה עשר מניסן, יהיה שם כבש הפסח או לא יהיה. והוא אמרו יתברך בערב תאכלו מצות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת פסחים. (בא אל פרעה, זמנים הלכות חמץ ומצה פ"ו):
אולי היום תספרו את סיפור ואהבת שלכם?
פרשת השבוע פרשת שמיני
חונכים את המשכן (ט, א-כד)
תמו שבעת ימי המילואים במהלכם עבד משה במשכן ולימד את הכוהנים את עבודות הקודש, הגיע היום השמיני, הוא ראש חודש ניסן, היום הראשון לחנוכת המזבח על-ידי אהרון ובניו הכוהנים. משה מזמן גם את זקני ישראל שייווכחו לראות כי הצבתם של אהרון ובניו במשמרת הכהונה נעשית על-פי דבר ה'.
באותו יום מקריב אהרון קורבנות חטאת ועולה המיוחדים לו, וכן קורבנות עבור העם. בניו גם הם משתתפים ועוזרים בעבודה. כל אלו מלבד קורבנות התמיד הנוהגים בכל יום - ערב ובוקר.
בתום עבודתו, נושא אהרון את כפיו ומברך את בני ישראל בברכת הכוהנים המיוחדת: "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".
משה ואהרון נכנסים יחדיו למשכן. משה מלמד את אחיו את סדר הקטרת הקטורת והשניים מבקשים מה' שישרה שכינתו על המשכן. בצאתם הם מברכים את העם: "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידכם". הקב"ה מקבל את התפילה וכפי שמתאר הכתוב בסוף הפרק "וירא כבוד ה' אל כל העם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם".
מיתת בני אהרון (י, א-ז)
שניים מבניו של אהרון, נדב ואביהוא, לוקחים מחתות ובהם קטורת ונכנסים להקטיר במשכן. ואז: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימותו לפני ה'. יש מחכמי ישראל האומרים שמתו משום שהורו הלכה בפני משה רבם, ואחרים אומרים שנכנסו שתויי יין למשכן. על-כל-פנים, השניים שהיו ודאי צדיקים, מתו בהיותם שרויים בדרגת התעלות גבוהה, הנקראת 'כלות הנפש'. מעידים על כך דבריו של משה לאהרון: "הוא אשר דיבר ה' לאמור – בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד."
משה קורא לבני דודו - מישאל ואלצפן - ומצווה עליהם להיכנס למשכן ולהוציא את גופות בני הדודים המתים. לכוהנים, אהרון אלעזר ואיתמר הוא מורה, לבל ינהגו במנהגי אבלות ולא יצאו מהמשכן. את מנהגי האבלות יקיימו בני ישראל , וכלשון הכתוב: "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'".
איסור עבודת הכוהנים והוראת התורה בשכרות (י, ח-יא)
אהרון מורה לכוהנים, על איסור עבודה במשכן במצב של שכרות. כהן העובד בשכרות מתחייב מיתה. מפסוקים אלו לומדים גם על איסור הוראת התורה ופסיקת ההלכה בשכרות.
דיני כוהנים אוננים (י, יב-כ)
התורה מביאה דין ודברים בין משה לאהרון ובניו השרויים במצב הנקרא 'אוננות'. אונן הוא קרוב המת בקרבה ראשונה, טרם הקבורה. כזכור, באותו יום מתו נדב ואביהוא בני אהרון, וכך נוצרו כמה שאלות הלכתיות באשר להקרבת קורבנות על-ידי הכוהנים במצבם זה ואכילת בשר הקודשים.
מהדיון המרתק עולה, כי לכוהנים אסור לעבוד במשכן בהיותם אוננים, אך הכהן הגדול רשאי לעבוד גם כאונן. גם אכילת בשר הקודשים אסורה על הכוהנים באוננות, אך במקרה זה, יום השמיני למילואים, הותרה כהוראת שעה אכילת הקודשים המיוחדים ליום זה.
בעלי חיים טהורים וטמאים (יא, א-כג)
התורה קובעת כלל לכשרות חיות ובהמות: "מפרסת פרסה ושוסעת שסע" - שפרסתה סדוקה לכל גובהה, ו"מעלת גרה" - שדרכה להעלות את המזון שנכנס למעיה וללעוס אותו שוב.
התורה גם מקפידה למנות בעלי חיים שעונים רק לאחד הסימנים, ולהתריע על כך שלמרות סימן הכשרות האחד, יש להיזהר מאכילתם: גמל; שפן; ארנבת; חזיר.
כל אלו והאחרים שאינם עונים למבחני הכשרות, אסורים באכילה ופגריהם טמאים ומטמאים.
(מובן שגם בעלי החיים המותרים, חייבים בשחיטה כשירה והכשרה קודם לאכילתם).
גם לחיות המים סימני כשרות הכרחיים: בעלי סנפיר וקשקשת.
בהמשך הפסוקים, התורה מונה את בעלי הכנף האסורים וכן את "שרץ העוף ההולך על ארבע" כשהכוונה לחרקים השונים, למעט אלו שהם בעלי יכול ניתור.
(חשוב להדגיש, כי כיום אנו נזהרים לאבחן עצמאית את התקיימותם של הסימנים והמבחנים השונים, ומקפידים לאכול בעלי חיים הידועים כמותרים על פי מסורת רבת שנים).
דיני טומאת בעלי החיים הטמאים (יא, כד-מז)
כאמור לעיל, בעלי החיים הטמאים אינם אסורים רק באכילה, אלא גם מטמאים במותם. התורה קובעת כי מגע בבעלי בפגרי הטמאים גורם לטומאת הגוף ולמי שנושא את הפגרים נוספת גדם טומאת הבגדים.
לצורך טהרה יש לטבול ולהמתין לשקיעת החמה.
כלי חרש, שונים בטומאתם מכלים אחרים, שכן אינם ניתנים לטהרה. הטומאה תפוג מהם רק כאשר ישוברו ויצאו מכלל שימושם.
התורה מסיימת את העניין בהדגישה את קדושתם של ישראל. ה' אומר : "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים, והייתם קדושים, כי קדוש אני.
(בפרשה 91 פסוקים)