מצות לא תעשה מצוה שנב: הזהיר שלא לבא על אחי האב. והוא אמרו יתעלה ערות אחי אביך לא תגלה, עד שיהיה גם כן שוגג באחי אביו חייב שתי חטאות כמו שבארנו באביו. ובגמרא סנהדרין (שם) אמרו הבא על אחי אביו חייב שתים לדברי הכל דכתיב ערות אחי אביך לא תגלה. ודע שאמרם נחקרה העדות הוא שיהיו שם שני עדים כשרים מתרים בו או יותר ובבית דין כשר של עשרים ושלשה ויעידו עדותן בהם ויהיה זה בזמן שדיני נפשות נוהגין. ומבואר הוא שאלו העריות כלן שקדם זכרם בא בהן בבאור בתורה, והוא אמרו אחר מנינם כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות. וכן כל מה שזכרנו מהם שהוא חייב בהן מיתת בית דין הוא ג"כ כתוב בתורה, ואמנם התחלף המיתות ואמרו בקצתם סקילה ובקצתם חנק ובקצתם שריפה הנה ממנו שהוא קבלה וממנו שהוא כתוב בתורה. והתבארו דיני אלו העריות בכללן במסכת סנהדרין וכריתות. וכבר התבאר בכריתות (דף כ"ד:) שכל עון שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה חייב על לא הודע שלו אשם תלוי. וענין חטאת קבועה שתהיה מן הבהמה בלבד. וכשתביט כל מצות לא תעשה אחת אחת והתבוננת העונשים הנזכרים בכל מצוה ומצוה מהן תמצא כל עון שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת שהחטאת ההיא קבועה זולת שני עונות שחייבין על זדון כל אחד משניהם כרת ועל שגגתן חטאת שאינה קבועה אבל היא עולה ויורד, ושני העונות ההם הם טומאת מקדש וטומאת קדשיו, ארצה באמרי טומאת מקדש טמא שנכנס לעזרה, וטומאת קדשיו טמא שאכל קדש. וכן התבאר לך שכל מצות לא תעשה שחייבין בזדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת זולת עון אחד והוא מגדף שזדונו כרת ואין חייבין על שגגתו חטאת. וכן התבאר לך שכל מי שנתחייב מיתה בבית דין איזו מיתה שתהיה הנה האיש ההוא בכרת גם כן כשלא המיתוהו בית דין או לא נודע לו, מלבד עשרה אנשים שהם מחוייבי מיתת בית דין ואין עליהן כרת והם מסית ומדיח ונביא שקר ומתנבא בשם ע"ז וזקן ממרא ובן סורר ומורה וגונב נפש מישראל ורוצח ומכה אביו ואמו ומקלל אביו ואמו, וכל אחד מאלו כשנחקרה עליו העדות יהרג, ואם לא יהרג שלא יוכלו בית דין להרגו או לא נודע לו הנה הוא מתיר עצמו למיתה אבל אינו עומד בכרת. ושמור אלו השרשים וזכור אותם. מצות לא תעשה מצוה שמז: הזהירנו מגלות ערות אשת איש. והוא אמרו יתעלה ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע. ובעונש העובר על לאו זה יש הפרש. וזה שאשת איש אשר היתה נערה מאורשה שניהם חייבים סקילה כמו שבאר הכתוב. ואם היתה בת ישראל ובעולה שניהם חייבין חנק, ואם היתה בת כהן ובעולה דינה בשריפה, והוא בחנק ר"ל הבועל. וזה כשנחקרה העדות, ואם לאו הנה הוא בכרת, וזה אם היה מזיד. ואם היה שוגג יקריב חטאת קבועה. וכבר נכפלה האזהרה בזה והוא אמרו לא תנאף רוצה בו שלא לגלות ערות אשת איש. ולשון מכילתא לא תנאף למה נאמר לפי שהוא אומר מות יומת הנואף והנואפת עונש שמענו אזהרה מנין תלמוד לומר לא תנאף. אחד האיש ואחד האשה ולא כמו ואל אשת עמיתך כי היא האזהרה שאינה כוללת נואף ונואפת אבל היא האזהרה לנואף בלבד, וכן בשאר העריות אי אפשר להם מבלתי שיוציאו לאשה גם כן מאמרו לא תקרבו לגלות ערוה הרי כאן שנים להזהיר האיש על ידי האשה והאשה על ידי האיש. ובגמרא סנהדרין (דף נ"א:) אמרו הכל היו בכלל הנואף והנואפת הוציא הכתוב את בת כהן לשריפה ואת נערה המאורשה לסקילה. וכבר קדם לנו באור זה הענין בפתיחת המאמר (שרש ד'). מצות לא תעשה מצוה שמו: הזהירנו שלא לבוא על הנדה בעת טומאתה רוצה לומר כל השבעה ימים. והוא אמרו ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב כל זמן שלא תטבול אחר שבעה. והעובר על לאו זה במזיד חייב כרת, ובשוגג יקריב קרבן חטאת קבועה:
אולי היום תספרו את סיפור ואהבת שלכם?
פרשת השבוע פרשת וישלח
יעקב מתכונן למפגש עם עשו (לב, ד-יג)
יעקב ופמלייתו קרובים לשוב הביתה, אך יש עוד עניין אחד הדורש פיתרון: עשו, האח השואף לנקמה. יעקב שולח שליחים לארץ שעיר, לשדה אדום, להביא אל אחיו מסר של שלום ולבדוק את כוונותיו. השליחים חוזרים ומספרים כי עשו יוצא לקראת יעקב בראש מחנה של ארבע מאות איש.
יעקב חושש ממלחמת אחים. הוא אינו רוצה להיהרג אך גם אינו רוצה להרוג. כאמצעי התגוננות טקטי, הוא מחלק את משפחתו וכל מלוויו לשני מחנות, ונערך לבאות. את ההכנות מלווה יעקב בתפילה לקב"ה שיציל אותו מידי עשו, ומזכיר את כל ההבטחות שנתן לו ה'.
משלחת ומתנות פיוס (לב, יד-כב)
כאמור, יעקב נערך לקרב, אך אינו מעוניין להגיע לכך. הוא שולח משלחת גדולה של עבדים המובילים עדרי צאן, בקר וגמלים לרצות את עשו. יעקב נותן רווח בין עדר לעדר כדי להאדיר את רושם המתנה, ומדריך את השליחים מה לומר לעשו.
מאבק עם דמות מסתורית (לב, כג-לג)
המשלחת יוצאת לדרכה, ומחנה יעקב מתארגן לשנת לילה קצרה. בטרם עלה השחר, מעביר יעקב את כל משפחתו ומלוויו בנהר יבוק. כשחוזר יעקב אל עבר הנהר, ליטול פריטים אחרונים שהושארו, הוא מוצא את עצמו לבדו מול איש מסתורי הנאבק עמו. האיש, אינו אלא מלאך שמימי השייך לתומכי עשו, ומנסה לפגוע ביעקב. אך יעקב נלחם בגבורה, והמתאבק מצליח רק לנקוע את כף ירכו. הבוקר האיר, והאיש-מלאך המסתורי מתחנן ליעקב שייתן לו ללכת לעבודת יומו. יעקב מתנה זאת בקבלת ברכה, והמלאך נאלץ להסכים ולברך את יעקב. הוא גם מעניק לו את השם החדש 'ישראל', שמעתה יהפוך לשם הייצוגי של יעקב ולכינוי לכל בני יעקב בכל הדורות. לדברי המלאך מבטא השם את מעלתו של יעקב "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל".
יעקב צולע חזרה לעבר מחנהו, מפגיעת עצם הירך - גיד הנשה. לזכר כך לא אוכלים בני ישראל, עד היום, את גיד הנשה באוכלם מבשר בעלי חיים.
מפגש היסטורי (לג, א-כ)
לאחר 34 שנים של נתק מוחלט מתקיים מפגש היסטורי בין שני האחים.
יעקב נושא את עיניו ורואה את עשו וארבע מאות אנשיו קרבים. הוא מארגן את משפחתו בעורף ויוצא בגפו מול אחיו. להפתעתו ולשמחתו, עשו פורץ מתוך מחנהו, רץ לעברו, נופל על צווארו ומנשקו תוך ששניהם בוכים.
יעקב מציג את משפחתו הגדולה בפני אחיו, ומפציר בו לקבל את המנחה ששלח אליו. עשו שמסרב בתחילה, נעתר, ומציע ליעקב לצאת יחד אל ביתו בארץ שעיר. יעקב מסביר לו שילדיו הרכים ועדרי הצאן הרבים ההולכים עמו, לא יעמדו במסע מהיר ומפרך. הוא מציע לעשו לצאת לדרכו, והוא יעקב ימשיך בקצב שלו.
עשו נפרד מיעקב וחוזר לארצו ולביתו. יעקב מקים מחנה במקום הנקרא סוכות.
רק לאחר 18 חודשים של שהיה במקום, נכנס יעקב לארץ כנען וחונה בפאתי העיר שכם. הוא קונה שם חלקת קרקע ונוטה את אוהליו. הוא מקים גם מזבח להודות לה' שהשיבו בשלום לארץ.
פרשת דינה ושכם (לד, א-לא)
דינה בת יעקב ולאה רוצה להכיר חברות חדשות ויוצאת לטייל . שכם, בנו של חמור נשיא הארץ, פוגש בה ואונס אותה. דינה שבה הביתה ומספרת את אשר אירע. יעקב מחליט להמתין לבואם של בניו הרועים את הצאן בשדה.
כששבים הבנים מהמרעה, הם פוגשים את שכם וחמור. אלו הגיעו 'לביקור נימוסין' ובפיהם הצעה: תינשא דינה לשכם. על-פי הצעתם תתערה משפחת ישראל בבני העיר, וגם תזכה להכרה נשיאותית ולמוהר-מענק נישואין גבוה ביותר.
בני יעקב רותחים מזעם, אך כולאים את רגשותיהם ומשיבים לאורחים בעורמה: אנו נהיה מוכנים להצעה בתנאי שאתם וכל בני עירכם תמולו את עצמכם, כפי הנוהג והחובה במשפחתנו.
שכם, להוט כל-כך להשיג את דינה, אוסף את בני עירו ומשכנעם לקבל את תנאי בני יעקב. ביום השלישי לאחר ביצוע המילה ההמונית, כל הזכרים בעיר מוטלים במיטותיהם, סובלים מכאבים עזים. שמעון ולוי, בני יעקב, נוטלים חרבות ויוצאים למסע נקם בשכם. הם הורגים את שכם וחמור ואת כל יתר הגברים. את הנשים והילדים הם לוקחים בשבי.
יעקב חושש כי מעשה זה יקים עליו את כל יושבי כנען, אך האחים איתנים בדעתם כי אסור היה להבליג לאחר המעשה הנפשע.
שבים לבית אל (לה, א-טו)
ה' נגלה ליעקב ומצווה עליו לקום ולעלות לבית אל, מקום בו נגלה אליו ה' בבורחו מפני עשו, להתיישב שם ולקיים את הבטחתו להקים מזבח תודה במקום. יעקב מצווה על כל בני ביתו להיטהר ולהתכונן לעליה למקום הקדוש.
דרכם משכם לבית אל עוברת בשלום. כל יושבי הארץ, שראו אולי בשבט הישראלי פולש וכובש, הוכו בחרדת אלוקים ("חתת אלוקים") והניחו לו לעשות את דרכם בבטחה.
יעקב מקים מזבח בבית אל. ה' נגלה אליו, מברך אותו בצאצאים רבים ובירושת הארץ, ומאשרר את החלפת השם יעקב בשם החדש 'ישראל', שניתן קודם לכן על-ידי המלאך. יעקב מקים מצבה מנסך עליה יין ויוצק עליה שמן.
לידת בנימין ומות רחל (לה, טז-כט)
יעקב יוצא את בית אל, ממשיך את מסעו דרך אפרת לכיוון קריית ארבע, אל בית אביו יצחק.
בדרך, לפני בואה אפרתה, עוצרת השיירה. רחל כורעת ללדת את הבן השניים-עשר, בן הזקונים של יעקב. הלידה הייתה קשה. בסופה נולד בנימין, אך בעקבותיה נפטרה רחל אמנו. יעקב קובר את רחל במקום, על אם הדרך בין ירושלים לחברון, ומקים מצבה על קברה.
לאחר זמן מגיע יעקב לחברון, אל אביו יצחק. התורה מציינת בהקשר זה את פטירתו של יצחק בגיל 180 שנה. אך לפי החישוב אנו יודעים שאירוע פטירתו בפועל היה מאוחר יותר, לאחר מכירת יוסף למצרים.
משפחות עשו (לו, א-מג)
הפרק כולו, עד סוף הפרשה, מונה בקצרה את משפחת עשו לתולדותיה, את ראשי המשפחות והמלכים שיצאו ממנה. בתוך הדברים מספרת התורה על עזיבתו של עשו את ארץ כנען מפני יעקב אחיו. למעשה, בכך מודה עשו שירושת ארץ ישראל, שהובטחה לאברהם וליצחק, מיועדת ליעקב-ישראל ולבניו.
(בפרשה 154 פסוקים)