ב"ה דף הבית להתקשרות בקיום הוראותיו ונלכה באורחותיו

יום יום
רמב״ם





    לא בתקופת ספירת העומר
    אגרת קודש
    תמונה שבועית לחודש 2
    הלכה

    מל"ת לה.לח.לו.לז.לד.מג.מד.מ.לט.מא.מה.קעא.

    מצות לא תעשה מצוה לה

    הזהירנו מהיות חובר, והוא שיאמרו מאמרים שיחשבו שיועילו לזה. והוא אמרו יתעלה לא ימצא בך וגו' וחובר חבר. ולשון ספרי וחובר חבר אחד חובר את העקרב כלומר מי שיאמר עליהם מאמרים ולא ינשכהו לפי מחשבתו, או יאמר על מקום נשיכתם כדי שינוח הכאב, והעובר על לאו זה לוקה. והתבארו משפטי מצוה זו בשביעי משבת. (פ"ז מסנהדרין, שם):

    מצות לא תעשה מצוה לח

    הזהירנו משאול אל המתים כמו שיחשבו אותם שהם מתים באמת ואע"פ שהם אוכלים ומרגישים, ויחשבו שמי שיעשה כך וילבש כך יבא אליו המת בשינה ויאמר לו מה שישאל. והוא אמרו יתעלה לא ימצא בך וגו' ודורש אל המתים. ובגמרא (סנהדרין דף ס"ה:) דורש אל המתים זה המרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. וכל העובר על לאו זה חייב מלקות. (סנהדרין, שם):

    מצות לא תעשה מצוה לו

    שהזהירנו משאול בעל אוב. והוא אמרו יתעלה לא ימצא בך וגו' ושואל אוב. והעובר על לאו זה כלומר שישאל באוב אינו חייב מיתה אבל הוא אסור. (סנהדרין, שם):

    מצות לא תעשה מצוה לז

    שהזהירנו משאול בידעוני. והוא אמרו יתעלה לא ימצא בך וגו' וידעוני. ולשון ספרא אל תפנו אל האובות ואל הידעונים, אוב זה פיתום המדבר משחיו, ידעוני המדבר בפיו, הרי אלו בסקילה והשואל בהם באזהרה. (סנהדרין, שם):

    מצות לא תעשה מצוה לד

    הזהירנו מעשות הכשוף כלו. והוא אמרו לא ימצא בך וגו' ומכשף, והעובר על לאו זה חייב סקילה במזיד ובשוגג חטאת קבועה. והתבארו משפטי מצוה זו בפ"ז מסנהדרין. (שם, שם):

    מצות לא תעשה מצוה מג

    הזהירנו מהעביר שער הצדעים. והוא אמרו יתעלה לא תקיפו פאת ראשכם, והאזהרה מזה שלא נתדמה לעובדי ע"ז כי כן היו עושין כומרי ע"ז שהיו מגלחין שער הצדעים לבד, והיו צריכין שיבארו במסכת יבמות (דף ה') ואמרו הקפת כל הראש שמה הקפה כדי שלא יאמר כי תכלית מה שידמה הוא גלוח הצדעים והניח שאר שערם כמו שיעשו כומרי ע"ז אמנם כשיגלח הכל אין בזה דמיון בהם, הנה הודיענו שאינו מותר לגלח הצדעים בשום פנים לא ביחוד ולא עם הראש, וחייב מלקות על כל פאה מהם, והוא חייב שתים אם גלח כל ראשו. והראוי שלא נמנה זה שתי מצות ואע"פ שהוא חייב שתים לפי שאין בהם שתי לשונות תחת לאו אחד, כי הוא אילו אמר לא תקיפו פאת ראש מימין ופאת ראש משמאל ומצאנום חייב עליהם שתים אז היה אפשר לומר שימנו שתי מצות, אמנם בהיותו מלה אחת וענין אחד הנה הוא באמת מצוה אחת, ואע"פ שבא בפירוש שלאו זה כולל חלקים רבים מתחלקים מן הגוף ושהוא חייב על כל אחד ועל כל חלק מהם ביחוד לא יחייב זה שיהיו מצות רבות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף מכות ואין הנשים חייבות בה. (קדושים תהיו, מדע הלכות ע"ז וחקות העכו"ם פי"ב):

    מצות לא תעשה מצוה מד

    שהזהירנו מלגלח הזקן. והוא חמשה חלקים הלחי העליון מצד ימין והלחי התחתון מצד ימין, הלחי העליון מצד שמאל והלחי התחתון מצד שמאל, והזקן, ובא האזהרה בהם בזאת המלה לא תשחית את פאת זקנך וזה שזקן יקרא הכל. ולא אמר לא תשחית זקנך אבל אמרו לא תשחית פאת רוצה לומר שלא תגלח אפילו פאה אחת מכלל הזקן, ובא הפירוש שהוא חמש פאות כמו שחלקנו אותם, והוא חייב חמש מלקיות כשיגלח הכל אפילו גלחו בבת אחת. ולשון משנה (מכות כ"ו) ועל הזקן חמש שתים מכאן ושתים מכאן ואחת למטה, רבי אליעזר אומר אם נטלן כולן כאחת אינו חייב אלא אחת. ואמר אלמא קסבר רבי אליעזר לאו אחד הוא הנה זה ראיה מבוארת דסבר תנא קמא שהן חמשה לאוין וכן היא ההלכה. וזה גם כן היה קשוט כמו שהוא היום מפורסם בקשוט הגלחים שהם יגלחו זקנם. ואשר חייב שלא ימנו חמש מצות בהיות האזהרה מהן במלה אחת כמו שבארנו במצוה שלפני זאת וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף מכות. וזו אין הנשים חייבות בה. (מכות כ"ו):

    מצות לא תעשה מצוה מ

    שהזהירנו מהתקשט האנשים בתכשיטי הנשים. והוא אמרו ולא ילבש גבר שמלת אשה, וכל אדם שיתקשט (גם) כן או לבש מה שהוא מפורסם במקום ההוא שהוא תכשיט מיוחד לנשים לוקה. ודע שזאת הפעולה כלומר היות הנשים מתקשטות בתכשיטי האנשים והאנשים מתקשטים בתכשיטי הנשים פעמים יעשו לעורר הטבע לזמה כמו שהוא מבואר בספרים המחוברים לזה, והרבה מה שיושם בתנאי בעשיית קצת הטליסמא ויאמר אם יתעסק בו אדם ילבש בגדי נשים ויתקשט בזהב ופנינים והדומה להם, ואם היתה אשה תלבש השריון ותזדיין בחרבות, וזה מפורסם מאד אצל בעלי הדעת הזאת. (כי תצא, שם):

    מצות לא תעשה מצוה לט

    שהזהירנו מהמשך אחר חקות העכו"ם, שתהיינה הנשים לובשות בגדי האנשים ושיתקשטו בתכשיטיהם. והוא אמרו לא יהיה כלי גבר על אשה, וכל אשה שתתקשט באחד מתכשיטי האנשים המפורסמים בעיר ההיא שזה הוא תכשיט מיוחד לאנשים לוקה. (סנהדרין, שם):

    מצות לא תעשה מצוה מא

    הזהירנו מרשום בגופנו במיני צבעונים כגון הכחול והוירדט וזולתם כמו שיעשו עובדי ע"ז כמו שהוא מפורסם אצל אנשי מצרים עד היום, ואזהרה מזה הוא אמרו וכתובת קעקע לא תתנו, והעובר על לאו זה חייב מלקות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף מכות. (קדושים תהיו, שם פי"ב):

    מצות לא תעשה מצוה מה

    שהזהירנו מעשות שרט לנפש בבשרנו כאשר יעשו עובדי ע"ז. והוא אמרו יתעלה לא תתגודדו. וכבר נכפלה האזהרה מזה באמרו ושרט לנפש לא תתנו וגו'. וכבר התבאר בגמרא (יבמות דף י"ג:) כי גופיה דקרא לא תתגודדו לא תעשו חבורה, ושם נאמר גם כן לא תתגודדו מיבעי ליה לגופיה דאמר רחמנא לא תעשו חבורה על מת. ובגמרא מכות (דף כ"א) אמרו שריטה וגדידה אחת היא. ושם התבאר המתגודד על המת בין ביד בין בכלי חייב ועל ע"ז בכלי חייב ביד פטור כמו שבא בפירוש בנבואה ויתגודדו כמשפטם בחרבות. והנה אמרו שבכלל זה האזהרה מחלוק דתי העיר במנהגם וחלוק הקבוצים ואמרו לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות, אבל גופיה דקרא הנה הוא כמו שבארנו לא תעשו חבורה על מת, וזהו כמו דרש. וכן אמרו (סנהדרין דף ק"י) המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו הוא גם כן על צד הדרש אמנם גופיה דקרא הוא להפחיד. ולפי מה שבארו החכמים הנה הוא שלילה לא אזהרה כי הם בארו שענין זה המאמר הוא שהאל יתעלה מגיד כי מי שיחלוק ויעורר על הכהונה במה שיבא מן הזמן לא יענש במה שנענש קרח ואמנם יהיה כאשר דבר ה' ביד משה לו, רוצה לומר הצרעת, כאמרו למשה הבא נא ידך בחיקך, וכמו שהתבאר בעזיהו המלך. ואשוב אל כונת המצוה ואומר כי התבארו משפטי מצוה זו בסוף מכות והעובר על לאו זה לוקה. (ראה אנכי, שם):

    מצות לא תעשה מצוה קעא

    הזהירנו מעשות קרחה בראש על המתים כמו שיעשו הסכלים. והוא אמרו יתעלה ולא תשימו קרחה. ונכפלה אזהרה זו בכהנים באמרו לא יקרחו קרחה וגו' להשלים הדין הזה, כי מאמרו בין עיניכם היינו יכולין לומר כי הקורח מן הראש [סמוך לפדחת] לבד יאסר, ולכן באר ואמר בראשם לחייב על הראש כבין עיניכם, ואילו אמר גם כן לא יקרחו קרחה בראשם היינו אומרים בין על המת בין שלא על המת, וכבר באר שם למת. וכל מי שיגלח שער ראשו בקרחה על מת לבד כגריס לוקה בין היה כהן או ישראל לוקה על כל קרחה וקרחה מלקות אחת, וכן כפל בכהנים ופאת זקנם לא יגלחו וגו'. אמנם בא להשלים דין מצוה זו כמו שהתבאר במכות (דף כ'). (ראה אנכי, מדע הלכות עבודה זרה וחקות העכו"ם פרק י"ב):
    אולי היום תספרו את סיפור ואהבת שלכם?

    פרשת השבוע פרשת תולדות

    עקב ועשו (כה, יט-לד) עשרים שנה חלפו מאז נשא יצחק את רבקה לאישה, ועדיין אין להם ילדים. השניים מרבים בתפילה, הקב"ה שומע לתפילתו של יצחק, ורבקה הרה. היא חשה כי משהו מוזר מתחולל בבטנה, תנועות מואצות של סימני החיים שבקרבה. היא פונה לשמוע את דבר נביא ה,' והוא מגלה לה כי בבטנה תאומים, המייצגים שני לאומים. השניים, כך הוא אומר, עתידים להתעמת במהלך הדורות, ותחושותיה בעת ההיריון רק מדגימות את מאבק האיתנים שיתגלה מייד לאחר הלידה. ראשון נולד תינוק אדמוני ושעיר ושמו עשו. אחריו, אוחז בעקבו, יוצא יעקב. יצחק בן שישים שנה בלידתם. התאומים גדלים, ובקלות ניתן להבחין בהבדלים התהומיים ביניהם. עשו - ערמומי, חמדן וגס רוח, ואילו יעקב - עדין, ישר-דרך וירא-שמים. יצחק הולך שבי אחר עשו. הוא מאמין כי בתוך הנער הגס והאלים שוכנת נשמה גדולה, ויש לקרבו ולחנכו מתוך תקוה גדולה. רבקה, מעדיפה את יושרו ותמימותו של בנה הצעיר יעקב. יום אחד, עשו חוזר עייף ממעלליו בשדה, ויעקב בבית עוסק בהכנת תבשיל עדשים. עשו רעב ותאב, מבקש מיעקב להלעיטו בתבשיל המהביל. יעקב, מודע לחולשתו של אחיו, מציע עסקה: נזיד העדשים תמורת זכות הבכורה השמורה לעת-עתה לעשו. עשו הרעב בז לבכורה שהינה ערך ערטילאי עבורו, והוא ממהר לקבל את ההצעה בשבועה. יצחק יושב בגרר (כו, א-יא) שוב רעב בארץ כנען (ישראל). יצחק מגיע לגרר, אל אבימלך מלך פלשתים, בדרכו למצרים. ה' נגלה אליו ואוסר עליו לרדת מצרימה. הוא, יצחק, משעלה למזבח היה ל'עולה תמימה' ואסור לו לעזוב את ארץ ישראל. הקב"ה מבטיח לו את כל הברכות שהובטחו לאברהם על ירושת הארץ והקמת אומה גדולה. יצחק קובע את מושבו בגרר. לשאלת אנשי המקום אודות האישה היפה שלצידו, הוא הולך בדרך אביו אברהם ואומר כי היא אחותו. יום אחד, עוקב אבימלך מחלונו אחר זוג המתיישבים החדשים, ומתרשם על-פי התנהגותם כי הינם זוג, בעל ואישה. הוא קורא ליצחק ומתרעם על כך שהציג את האישה כאחותו, דבר שהיה עלול להביא לחיזורים אסורים אחריה. יצחק מסביר שחשש לחייו. אבימלך מפרסם צו מלכותי לפיו אין להציק או להרע ליצחק ולרבקה. קנאה ומשטמה בארץ פלשתים (כו, יב-כה) יצחק הופך תושב קבע בארץ פלשתים שבירתה גרר. ברכת ה' מלווה אותו והוא מתעשר מאוד. אבימלך חש כי עוצמתו של יצחק עלולה לסכן את השקט בבירה והוא מבקש ממנו להתרחק. יצחק מקבל את הבקשה ויורד לשבת בנחל גרר. אולם הקנאה והמשטמה של אנשי פלשתים רודפת אחריו. כאשר עוסקים עבדיו בחפירת בארות, הם מגלים מהר מאוד כי יש מי שעמל לסותמם. יצחק ממשיך ומתרחק פעם אחר פעם, עד שפוסקת תופעת סתימת הבארות, והוא מתיישב עם כל מחנהו בבאר שבע. יצחק ואבימלך כורתים ברית (כו, כו-לג) הקב"ה נגלה אל יצחק אשר חש נרדף ומבטיח לו כי יגן עליו ויברכהו. יצחק מודה לה' בהקמת מזבח. אבימלך חושש כי עזיבתו של יצחק בתחושה של נרדף ומגורש הינה טעות מדינית. הוא יוצא אליו בראש פמליה מכובדת ומבקש לפייסו ולכרות עמו ברית שלום. יצחק מעלה טענות קשות בפני אבימלך על היחס לו זכה בארץ פלשתים. אבימלך מפייס את יצחק והשניים כורתים ברית שלום לדורות. ממעללי עשו (כו, לד-לה) התורה מספרת כי בהגיעו לגיל ארבעים מחליט עשו לשאת שתי נשים. עשו מנסה ליצור דימוי חיובי של איש משפחה ההולך בדרך אביו שנישא אף הוא בגיל ארבעים. אך עשו, שלא כאביו, בילה את כל שנותיו הקודמות ברדיפתן ועניין של נשים נשואות. ואכן גם עתה, מציינת התורה, הנשים שמביא עשו הביתה גורמות מורת רוח רבה ליצחק ולרבקה.
    יעקב מתחכם וזוכה בברכת יצחק (כז, א-מא)
    יצחק עובר כבר את גיל 120 וחושש כי יום מותו קרוב. תקוותו לראות את עשו בנו חוזר בתשובה עוד לא נגוזה, והוא קורא לו ומבקש ממנו שיצא להביא ציד. כשיחזור, כך מבטיח יצחק, יזכה לברכה מיוחדת שתלווה אותו ואת זרעו עד עולם.
    רבקה, עדה אילמת למעמד, שומעת את הדברים ויודעת כי צריך לעשות משהו. היא קוראת לבנה האהוב יעקב ומצווה עליו ללכת לאבא וליטול את הברכות במקום עשו.
    יעקב, תם וישר, מתקשה להבין כיצד יוכל לעשות את הדבר. אך חזקה עליו מצוותה של האם הצדקת. היא מלבישה אותו בבגדיו המיוחדים של עשו במטרה לחפות על השוני הרב בין יעקב העדין לעשו הגברתן והשעיר. היא מכינה גדי עיזים עשוי היטב כפי שיצחק אוהב, ושולחת את יעקב לאב הזקן.
    יעקב נכנס לאבא יצחק, ומציג את עצמו כעשו תוך שהוא משתדל לא לומר שקר בוטה. יצחק שעיניו כבר זקנו מלראות, מתפלא על השפה העדינה בפיו של "עשו" ומבקש למשש את גופו של הבן. התחפושת שארגנה רבקה עושה את שלה ויצחק מכריז בפליאה: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו".
    יצחק אוכל ושותה מהמטעמים, וכשרוחו טובה עליו הוא מעניק ליעקב ברכות נאצלות לברכת טל השמים ומשמני הארץ, וכן שלטון ושררה על פני אחיו.
    יעקב יוצא נפעם כולו ומייד מגיע עשי, כולו תקווה וציפייה לברכה המיוחדת שהובטחה לו. כשמציג עשו האמיתי את עצמו בפני אבא, אוחזת חרדה גדולה את יצחק. הוא מבין כי כלתה הרעה אל עשו הרשע. משמים לא נתנו לו להעניק את הברכה לבן שכה רצה לנסות ולהעלותו אל דרך הישר.
    כששומע עשו כי זו הפעם השנייה שיעקב מושך את הבכורה מתחתיו, הוא נמלא חמה ופורץ בזעקות שבר. אך כל בקשותיו לאביו לברכו מושבות ריקם. עכשיו גם יצחק יודע כי הברכות הגיעו ליעקב והוא מעניק לבנו השבור ברכת תנחומים שאינה יכולה להחליף כמובן את הברכה העיקרית.
    עשו גומר בליבו להרוג את אחיו יעקב מיד כשאביהם ילך לעולמו, ומספר את הדבר למקורביו.
    יעקב בורח מהבית (כז, מב-מו, כח, א-ה)
    רבקה השומעת ויודעת הכול, מגלה כי עשו זומם להרוג את יעקב. היא מצווה מייד על יעקב לברוח לפדן ארם, אל משפחתה הגרה שם. במקביל היא פונה אל בעלה יצחק ומתארת בפניו את הסבל הרב שגורמים לה נשי עשו בנות הארץ, ומעלה את חששה שגם יעקב ייקח אישה מבנות הארץ. יצחק קורא ליעקב ומצווה עליו ללכת אל פדן ארם ולמצוא לו אישה מבנות לבן בן בתואל אחי רבקה. בהזדמנות זו מברך שוב יצחק את יעקב.
    ממעללי עשו 2 (כח, ו-ט)
    שוב מתגלה עשו כלהטוטן המנסה לייצר דימוי חיובי. עתה כששומע את סלידתם של אביו ואמו מבנות כנען, הוא מחליט לקחת אישה נוספת מבנות המשפחה - את מחלת בת ישמעאל. אך התורה רומזת כי עשו כדרכו מוסיף רשעה על רשעתו - נשאר עם נשותיו הרשעות ונושא אישה נוספת רשעית אף היא.
    לא נמצא תוכן גאולה לתאריך זה
    ___
    • ספר המצוות לצעירים
    • ספר המצוות
    • היום יום
    • איגרת יומית
    • משיח וגאולה
    • הלכה שבועית

    חדר ניגונים דף הבית להתקשרות