מצות עשה מצוה צו היא שצונו להיות כל איש נוגע בנבלה טמא, ומצוה זו תכלול טומאת נבלה וכל דיניה. ואני אזכור עתה הקדמה ראוי שנזכור אותה בכל עת שנזכור ממיני הטומאות, והוא שזו שנמנה מכל מין מצות עשה אין ענינו שנהיה חייבין להטמא בטומאה ההיא ולא גם כן שנהיה אנחנו מוזהרין מהטמא בה ותהיה מצות לא תעשה. אמנם התורה אמרה כי מי שנגע בזה המין יטמא או זה הדבר מטמא על תואר כך למי שנגע בו והוא מצות עשה כלומר שזה הדין שנצטוינו בו הוא מצות עשה, והוא אמרו מי שנגע בכך על תאר כך נטמא ומי שהיה על תאר כך לא נטמא והדבר בעצמו רשות אם ירצה יטמא ואם לאו לא יטמא. ולשון ספרא ובנבלתם לא תגעו יכול אם נגע אדם בנבלה ילקה תלמוד לומר ולאלה תטמאו יכול אם ראה אדם נבלה ילך ויטמא לה תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו כיצד הוי אומר זה רשות. והמצוה הזאת שנאמר לנו בדין זה שמי שנגע לזה יטמא ויהיה טמא ויתחייב לו מה שיתחייבו הטמאים לצאת חוץ למחנה שכינה ושלא יאכל קדש ושלא יגע בו וזולת זה, וזהו הצווי כלומר היותו טמא בזה המין כשנגע בו כאשר הוא אצלנו בענין כך. וזכור זה הענין בכל מין ממיני הטומאה. (שמיני, טהרה שאר אבות הטומאה פ"א):
פרשת השבוע פרשת נח
נח בונה תיבה (ו, ט-כב)
הקב"ה רואה "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" ומצווה על נח, דור עשירי למין האנושי, הצדיק היחיד בדורו, לבנות תיבה באמצעותה ינצלו הוא, בני ביתו ונציגים מכל עולם החי, מן המבול שישטוף את העולם.
התיבה, כך מצווה ה', תבנה תאים-תאים מעצי גופר, ותצופה בזפת מבית ומחוץ. אורכה שלוש מאות אמה (אמה = כחצי מטר), רוחבה חמישים אמה וגובהה שלושים אמה. מבנה התיבה הולך וצר כלפי מעלה ומסתיים בגג ששטחו אמה על אמה.
לתיבה יהיה חלון אחד ופתח בצידה ויהיו שלוש קומות. העליונה למגורי אדם, האמצעית לבעלי החיים והתחתונה לאיסוף פסולת.
ה' מצווה על נח להכין די מזון לשהות ממושכת בתיבה הסגורה.
נכנסים לתיבה (ז, א-טז)
בניית התיבה עורכת 120 שנה, זאת כדי לאפשר לדור החוטא לשוב בתשובה. אולם בני הדור אינם שועים לאזהרותיו של נח ומלגלגים על בניית התיבה הגדולה.
שבעה ימים לפני המבול, קורא האלוקים שוב לנח, ומצווה עליו להתארגן לכניסה לתיבה. בגיל 600, מלווה באשתו, בבניו ובכלותיו, מתייצב נח לצד התיבה שבנה, ומקבל את כל בעלי החיים המגיעים בדרך-נס אל התיבה. מן הבהמה, החיה והעוף הטהורים, שבעה-שבעה מכל מין זכר ונקבה, ומבעלי החיים שאינם טהורים שניים מכל מין.
ביום שבעה עשר לחודש מרחשוון, מתחיל המבול.
המבול (ז, יז - ח, יד)
המבול היה בשנת א'תרנו (1656 לבריאת העולם) ונמשך ארבעים יום. התיבה נישאה מעלה-מעלה על-פני המים ההולכים וגובהים. גם אחר-כך במשך 150 יום, ממשיכים המים וגוברים עד שגובהים בחמש-עשרה אמות מעל ההר הגבוה ביותר. במשך זמן זה מתים כל האנשים ובעלי החיים שעל-פני האדמה.
לאחר מאה וחמישים הימים, מתחיל תהליך של ירידת המים, עד שהתיבה נחה על ראש הר אררט. בחלוף ארבעים יום נוספים, פותח נח לראשונה את חלון התיבה, ושולח את העורב כדי לבדוק אם ניתן לצאת מן התיבה. העורב חוזר מייד, ולאחר שבעה ימים שולח נח את היונה. גם היא חוזרת, ורק לאחר שבעה ימים נוספים, מתמהמהת היונה שנשלחת שוב וחוזרת רק לעת ערב כאשר עלה זית בפיה. עתה מבין נח כי אכן כלו המים, וכאשר הוא שולח שוב את היונה לאחר שבעה ימים, היונה לא שבה עוד אל התיבה.
נח מסיר את מכסה התיבה. עתה נוכח לראות בעיניו כי חרבו פני האדמה.
סדר עולמי חדש (ח, טו - ט, יז)
ה' מצווה על נח לצאת מן התיבה, להוציא את כל בעלי החיים אשר איתו, ולאפשר להם להתפזר על-פני הארץ, לפרות ולרבות ולקיים מחדש את העולם.
בצאתו מן התיבה, בונה נח מזבח לה' ומעלה עליו קורבנות מבעלי החיים הטהורים שנכנסו עמו לתיבה שבעה-שבעה לצורך זה.
הקורבנות מרצים את הקב"ה והוא מחליט לא להביא עוד כליה על העולם גם אם ישובו בני האדם ויחטאו. הקב"ה מברך את נח ובניו, ומבטיח שלא יהיה עוד מבול על הארץ. כאות לכך נותן ה' את הקשת בענן.
ה' אוסר על אכילת בשר מן החי ללא שחיטה.
נח משתכר (ט, יט-כט)
נח שעסק בגידול ענבים, גילה את טעמו המשובח של היין והשתכר. חם, בנו הרשע, מגלה את אביו מתגולל באוהלו ערום, ונוהג בו בגסות. שני האחים האחרים, שם ויפת, סולדים ממעשי חם, נוטלים בגד, ותוך שהם הולכים אחורנית נכנסים אל האוהל ומכסים את אביהם.
כשמקיץ נח מיינו, הוא מקלל את בנו חם ומברך את שם ואת יפת.
נח חי 950 שנה.
העולם החדש (י, א-לב)
שוב חולפת התורה על-פני שנים רבות, ומתארת בקצרה, אם כי בפירוט, את תולדות הדורות והשתלשלותם מנח ובניו, ואת התהוות העמים שקמו מהם.
דור הפלגה (יא, א-ט)
כ-350 שנה לאחר המבול, התרבו האנשים על-פני הארץ, אך הם דברו שפה אחת וישבו באזור אחד. בדעתם עלה למרוד בקב"ה ולהקים מגדל שיגיע, כך לפי הבנתם, עד השמים. הקב"ה מחליט לפעול נגד המגמה ליצירת אחדות מרדנית בבורא עולם. הוא מבלבל את שפתם ויוצר קצר תקשורתי שמפרק את המיזם הגדול ומפיץ, תוך מחלוקות ומלחמות, את האנשים לאזורי מחיה מרוחקים.
על-שם כך נקרא הדור 'דור הפלגה' והמקום בו נבללה שפת המין האנושי נקרא 'בבל'.
אברהם אבינו (יא, י-לב)
לאחר תיאור מעלליהם של אנשי דור הפלגה ועונשם, חוזרת התורה לתולדות האדם, ומתמקדת עתה בשם, בנו של נח. התורה מפרטת את עשרת הדורות עד לידתו של אברהם אבינו, שבאותם ימים עדיין אברם שמו.
אברם, בן לתרח, נושא לאישה את שרי, המוכרת לנו אחר-כך כשרה אמנו. התורה אינה מאריכה בתיאור חייו של אברהם באותה עת, למרות שמדברי חז"ל אנו למדים, כי היו אלו חיים הרואיים שתחילתם תהיה וחיפוש, ובהמשכם הגעה לאמונה בא-ל אחד, מאבק באלילות והפצת שם ה' בעולם.
התורה מספרת בסוף הפרשה, כי תרח יוצא עם משפחתו, ובתוכם אברם ואשתו שרי, את אור כשדים בדרך לארץ כנען, אך הם מגיעים רק עד חרן שם מת תרח.
(בפרשה 153 פסוקים)
תפקיד ילדי ישראל בתהליך בניית המקדש
דוד המלך אומר: "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם". כוונתו היא שבזכות לימוד התורה של ילדים שלפני גיל המצוות, בזכות "הבל פיהם של תינוקות של בית רבן", יוּשבת האויב והמתנקם.
בפסוק זה התכוון דוד המלך ברוח הקודש גם לעניין בניין בית־המקדש. כיצד?
כידוע, נבנה בית־המקדש הראשון על־ידי שלמה המלך, בנו של דוד המלך, אך שלמה בנה את הבית על (יסודות שהכין דוד אביו, ועל) פי תכנית שקבע דוד שמיד הוי' עליו השכיל. גם כשהשלים שלמה את בניין הבית – נפתחו שעריו, לאחר שהזכיר לפני ה' את זכותו של דוד.
בפסוק זה הבטיח דוד מראש את הצלחת בניין בית־המקדש וקיומו: בניין בית־המקדש זמַנו, כמאמר חז"ל, כשיֶשנה מנוחה ושלום ושלווה. הרי פסוק מפורש הוא: "והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח..." – אז יש לבנות את בית־המקדש.
מה היא הדרך לשלום ומנוחה? – רק כשהאויב והמתנקם מושבת. ואיך משביתים את האויב? – "מפי עוללים ויונקים". כלומר, דוד הודיע וגילה את הדרך להשגת מנוחה ועל־ידי כך לאפשר את בניין בית־המקדש, וזאת על־ידי שילדי ישראל יִלמדו תורה.
[. .] הילדים בהבל פיהם, בלימוד תורתם, מסוגלים להועיל יותר ממה שמסוגלים אביי ורב פפא – כך אמרו חז"ל – הם מסוגלים להוציא את השכינה מן הגלות, את כל עם־ישראל כולו ואת הוריהם מן הגלות, ולהביא את מלך המשיח.
(משיחת כ' מנחם אב תשל"ו. ליקוטי־שיחות חלק כד, הוספות, עמ' 423)
תמצית: על־פי דוד המלך, בזכות הילדים ייבנה בית המקדש. בזכות לימודם ותפילתם יוּשבת האויב, ואז תהיה מנוחה ובית־המקדש יוכל להיבנות.
יום שני כ״ח בתשריהתשפ"ה
כ"ק אדמו"ר האמצעי נסע למאסרו בוויטבסק - בשנת תקפ"ז
נח
לומדים יקרים
הכיתה החסידית זמינה כעת במסך גדול בלבד