logo_reshet

ב"ה

מ"ע קיב.

מצות עשה מצוה קיב היא שצונו להיות המצורע ידוע לכל עד שיובדלו ממנו בני אדם, והוא אמרו יתעלה והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וגו'. והראיה על היות זה מצות עשה אמרם בספרא לפי שנאמר את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום יכול אע"פ שהוא מנוגע ומה אני מקיים בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע בכל אדם חוץ מכהן גדול תלמוד לומר אשר בו הנגע אפילו כהן גדול בגדיו קרועים וראשו יהיה פרוע ויגדל שער, ומבואר הוא שכהן גדול הוא בלא תעשה מלפרום או לפרוע, והשורש אצלנו כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה, ומאחר שמצאנו לשונם מורה כשנצטרע כהן גדול פורע ופורם מורה שהוא מצות עשה. וכבר באה הקבלה ששאר טמאים גם כן חייבין לעשות לעצמם היכר עד שירחיקום בני האדם. ולשון ספרא טמא מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין תלמוד לומר וטמא טמא יקרא, והפירוש כי כל טמא צריך שיכריז על עצמו הטומאה ושישים לעצמו הכרה יודע בה שהוא טמא ומי שיגע בו טמא לכן יתרחק. והנה התבאר שהכרת מצורע אין הנשים חייבות בה והיא אמרם האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת אבל היא תעטה על שפם ותודיע לכל שהיא טמאה כשאר טמאים. (תזריע, טהרה הלכות טומאת צרעת פ"ו):

פרשת השבוע פרשת וזאת הברכה

פתיחה בשבח הקב"ה (לג, א-ה)

משה מכנס את כל שבטי ישראל כדי לברכם לפני מותו. בפתח הדברים הוא פותח בשבח הקב"ה, שבח הכולל גם דברי הערכה וזכות לעם ישראל.

ברכת ראובן (לג, ו)

ראובן הבכור ראשון לברכה. משה מברך שיזכה לעולם הזה ולעולם הבא בקרב כל השבטים, מבלי שחטאיו יעיבו על זכויותיו.

ברכת יהודה (לג, ז)

משה סומך את ברכת יהודה לראובן, שכן שניהם גברו על מידותיהם וידעו להודות בחטאם (מעשה בלהה ומעשה תמר). עיקר הברכה עוסקת בהבטחת הצלחה למלכים ולמנהיגים שיעמדו משבט יהודה.

ברכת לוי (לג, ח-יא)

שבט לוי נחשב למעולה ומובחר בין השבטים וכך גם ברכתו ודברי השבח עליו. משה מציין את התנהגותו המופתית של השבט בכל שנות הנדודים במדבר, על רקע התלונות והפרשיות הקשות שליוו את מסעות העם. הוא גם צופה להצלחת החשמונאים בני השבט במלחמתם העתידית ביוונים.

ברכת בנימין (לג, יב)

ברכת בנימין, שבחלק נחלתו נבנה בית המקדש, סמוכה לברכת לוי שבניו שרתו במקדש. הברכה מתייחסת בעיקר לבית המקדש, שכאמור זכה בנימין לשכנו בנחלתו.

ברכת יוסף (לג, יג-יז)

משכן שילה שכן בחלקו של יוסף. וכך אנו מוצאים, שוב לפי אותם שיקולים, את ברכתו סמוכה לברכת בנימין ולוי. בברכתו של יוסף אנו מוצאים ברכה רבה בגידולי הארץ ואזכור של מנהיגים דגולים אשר יעמדו משבט זה.

ברכת זבולון ויששכר (לג, יח-יט)

זבולון ויששכר מתברכים יחדיו, שכן הם מקיימים ביניהם שותפות מעניינת ומופלאה: בני זבולון עוסקים במסחר. ברווחי הסחר הם מתחלקים עם בני יששכר העוסקים בלימוד התורה.

ברכת גד (לג, כ-כא)

בני גד יושבים בערי הספר, ולכן בירכם משה בגבורה ויכולת הגנה על הארץ. בברכה נזכרת גם העובדה שגד בחר לשבת בארץ ישראל המזרחית, מקום בו נקבר משה עצמו.

ברכת דן (לג, כב)

גם שבט דן היושב בספר, בצפונה של הארץ, זכה לברכת גבורה ויכולת הגנה.

ברכת נפתלי (לג, כג)

נפתלי זכה להתברך בנחלה טובה ומבורכת סביב הכנרת.

ברכת אשר (לג, כד-כה)

בברכת אשר אנו מוצאים התייחסות לישיבה בספר, בדומה לאחיו גד ודן, אך גם לברכה לשמן רב ומשובח וריבוי בילודה.

הברכה הכללית (לג, כו-כט)

בסיימו לברך בפירוט כל אחד מהשבטים, מסכם משה ואומר, כי מעל כל אלה עומדת ברכתם הכללית של בני-ישראל האהובים ורצויים לפני ה'.

משה עולה למות בהר (לד, א-יב)

חמשת חומשי תורה מסתיימים בפטירתו של משה, שהתורה אותה הביא לישראל מן השמיים נקראת על שמו 'תורת משה'.
משה עולה אל הר נבו, משם מראה לו הקב"ה את כל ארץ ישראל, ואומר שהנה הגיע הזמן שתתקיים ההבטחה לאבות לתת את הארץ לבי ישראל. אך הוא, משה, יוכל רק לראות את הארץ ואליה לא יבוא.
ושם בהר, במקום לא ידוע, מת משה ונקבר על-פי ה'. ומעידה התורה על משה: "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו, לא כהתה עינו ולא נס לחו".
לאחר שלושים ימי האבל שמקיימים בני-ישראל לאחר פטירת משה, מקבל יהושע את הנהגת העם וממשיך לפעול בהצלחה ברוחו של משה רבו.
התורה מסתיימת במילות הפלאה על משה הרב, המנהיג והנביא: "ולא-קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל-פנים. לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים, לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. ולכל היד החזקה, ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל." בפרשה 41 פסוקים. ( חומש דברים, פרשת וזאת הברכה )