הזהירנו מאכול אי זה שרץ שיהיה בלתי יחוד בין שרץ העוף בין שרץ המים בין שרץ הארץ. והוא אמרו יתעלה אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ, לאו זה בפני עצמו ולוקין עליו, והוא דומה לאיסור כולל לפיכך מי שאכל כלום משרץ הארץ לוקה שתים אחת משום וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל ואחת משום אל תשקצו את נפשותיכם, ומי שאכל שרץ העוף לוקה שתים אחת משום וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו ואחת משום אל תשקצו, ואם אכל בעל חיים עף וילך על הארץ עד שיהיה שרץ העוף ושרץ הארץ חייב עליו ארבע מלקיות, ואם חובר לזה שיהיה גם כן משרץ המים יהיה חייב עליהם שש מלקיות, החמש משום דג טמא שנאמר מבשרם לא תאכלו, והששית משום אל תשקצו לפי שהוא כולל גם כן שרץ המים, ואין אצלנו כתוב לאסור שרץ המים זולת אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ובאלו השרצים אמרו בגמרא מכות (דף ט"ז:) אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש, וזהו הפירוש שפירש כל מי ששמעתי אומר או ראיתי דבריו בפירוש אשר פירש בזה המאמר שהוא אכל פוטיתא וכו', והוא פירוש בלתי אמתי לא ימשך ולא ישלם אלא על חלוף השרשים האמתים שבא עליהם המופת בלשון התלמוד, וזה כשתעיין במה שהקדמנו הנה תמצאם שחייבו שלש מלקיות מלאו אחד, והוא אל תשקצו, וכבר התבאר ביטול זה ושלא ילקה שתי מלקיות על לאו אחד בשום פנים כמו שהתבאר בחולין. וכבר הקדמנו אנחנו זה בשרש ט' ובארנוהו פעמים, והנה אביא לך דמיונות במה שעתיד. והמאמר האמתי אשר לא תתמה ממנו ולא תרחיקהו כי מי שאכל בעל חיים יהיה שרץ העוף ושרץ המים לוקה שתי מלקיות לבד, אחת משום [שרץ הארץ ואחת משום שרץ העוף, ואם יהיה גם כן שרץ המים לוקה שלש, אחת משום שרץ הארץ ואחת משום] שרץ העוף שהתבאר בו לאו גם כן ואחת משום אל תשקצו שיאסור כל שרץ ושרץ המים גם כן בכלל כל שרץ כאומרו בכל השרץ השורץ. ואם אכל שרץ הארץ לבד לוקה אחת משום וכל השרץ השורץ וכו', וכן על שרץ העוף אחת משום שרץ העוף, וכן על שרץ המים אחת לבד משום אל תשקצו את נפשותיכם, ואין בהיותו זה הלאו כולל שרץ הארץ לוקה על שרץ הארץ שתים, כי אילו באו לנו אלף לאוין כלם מבוארין בשרץ הארץ אינו לוקה אלא אחת לפי שכלם נכפלו בענין אחד בעצמו, ואפילו אמר שרץ הארץ לא תאכל שרץ הארץ לא תאכלו שרץ הארץ לא יאכלו אלף פעמים לא יתחייב עליו אלא מלקות אחת. התראה אלו שקבעו זה השרש הנפסד יסברו שמי שלובש שעטנז לוקה שתים בעבור שבאו בו שני לאוין, לא ראיתים מעולם יסברוהו זה אבל יגנו אותו אילו אמרו אדם אחר ולא יגנו עצמם באמרם ששרץ העוף או שרץ הארץ לוקה שתים אחת בעבור הלאו המבואר בו ואחת משום אל תשקצו, וזה מן הבאור בענין לא יעלם מהנער הסכל. ואשוב אל הכוונה שהתחלתי לבארה ואומר כי כשיקרה שיתילד בעל חיים בזרע מן הזרעים או בפרי מהפירות ואחר כן יצא לאויר ואע"פ שהוא לא נגע בשטח הארץ הנה אם אכל אחד חייב מלקות אחת לפי שבא בו לאו בפני עצמו כמו שבארנו במצוה שלפני זאת. ואם פירש על הארץ והלך בה חייב על אכילתו אחת משום השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום ואחת משום שקץ הוא לא יאכל, ואם קרה עם זה שלא יהיה פרה ורבה חייב עליו שלש מלקיות השתים שקדם זכרם והשלישית לא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש, ואם נתחדש על אלו שהיה מעופף חייב עליו מלקות רביעית משום שרץ העוף טמא הוא לא יאכל, ואם יחובר על זה שיהיה שט במים עם היותו מעופף כמו שנראה זה תמיד במינין רבים חייב עליהם מלקות החמישית משום שרץ המים שכלל אותו לאו והוא אל תשקצו, ואם יחובר אל זה שיהיה זה הבעל חיים המתילד מעצמו מן האוכל עף גם כן חייב עליו מלקות ששית משום את אלה תשקצו מן העוף לא תאכלו, ולא תרחיק התילד עוף מעפוש והבריות רואים תמיד עופות יתילדו מן העפושים יותר גדולים מן האגוז הקטן, ולא תרחיק היותו מין אחד בעצמו והוא עוף טמא והוא שרץ העוף, שזה אינו רחוק כי הנה יהיה לו עניני העוף ופעולותיו ועניני שרץ העוף, הלא תראה פירושי הקדמונים כלם מנו לכל אלו שש מלקות דג טמא ושרץ המים וזה גם כן אמת לא תרחיקהו, כי הנה יתכן שיהיה דג ושיהיה שרץ המים, וכמו כן יהיה עוף ויהיה שרץ המים, וכמו כן יהיה עוף ושרץ העוף, וזהו פוטיתא שהוא עוף ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים ולפיכך חייבין עליה ארבע מלקיות, והנמלה לוקה עליה חמש, וזאת הנמלה הנזכרת היא הנמלה הפורחת המתילדת מעפושי הפירות שאינה פרה ורבה וחייב עליה משום שרץ שפורש מן האוכל ואחת משום שורץ על הארץ ואחת משום רומש על הארץ ואחת משום שרץ העוף ואחת משום שרץ המים, והצרעה המתילדת מן העפושים גם כן נוספת על אלו היותה עוף ושרץ העוף, ואינו נמנע התילד הנמלה או הצרעה וזולתם ממיני העופות והשרצים מן העפושים בתוך האוכל אלא אצל הסכלים שאין בהם ידיעה בחכמת הטבע אלא יחשבו כי כל מין מהמינים אי אפשר שיתילד איש מאישיהם אלא מזכר ונקבה בעבור שהם רואים זה. וכבר בארתי לך הענינים שבהם תתבונן ותאמר זה הבעל חיים אדם חייב על אכילתו כך וכך מלקיות וזה אינו חייב אלא כך. ומאלו הכתובים יתבאר לך כי מי שאכל בעל חיים כלו לא נבקש עליו שיעור ולא נאמר אם היה בו כזית, אבל אם אכל יתוש קטן לוקה שלש מלקיות משום שרץ השורץ על הארץ ומשום השרץ הרומש ומשום שרץ העוף. והנה אמרו גם כן (מכות ט"ז:) המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו, ומאן דשתי מיא בקרנא דאומן והוא כלי המציצה עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם, והוא ההיקש שבאכילת הדברים הנמאסים ושתית הדברים המגונים שירחיקם האדם שיהיה מוזהר ממנו אבל אינו חייב מלקות עליו בעבור כי פשטא דקרא הוא בשרץ לבד אבל נכהו על זה מכות מרדות. הנה כבר התבארו לך כל מה שהקדמנו שזה הכתוב שהוא אל תשקצו אמנם לקחנו ממנו איסור שרץ המים בלבד שלא בא בו אסור מיוחד זולת זה, והבן זה. (ויהי ביום השמיני, קדושה הלכות מאכלות אסורות פ"ב):
מצות לא תעשה מצוה קפ
הזהיר מאכול המתה, והוא אמרו לא תאכל כל נבלה ומי שאכל ממנה כזית לוקה. (ראה אנכי, קדושה הלכות מאכלות אסורות פ"ד):
מצות לא תעשה מצוה קפח
הזהירנו מאכול בשר שור הנסקל ואפילו נשחטהו קודם שנסקל שהוא מעת שנגמר דינו נאסרה אכילתו אף על פי שנשחט שחיטה כשרה, והוא אמרו לא יאכל את בשרו. ולשון מכילתא שור שיצא ליסקל וקדמו הבעלים ושחטוהו בשרו אסור באכילה לכך נאמר לא יאכל. ומי שאכל ממנו כזית לוקה. (משפטים, כי תשא, שם):
*
אין תמונה זמינה לחודש זה.
פרשת השבוע פרשת נשא
משמרת בני גרשון (ד, כא-כח)
בסופה של פרשת במדבר, תארה התורה את תפקידי בני קהת, אחת משלוש המשפחות של שבט לוי. פרשתנו פותחת בתפקידי בני גרשון, עוד אחת ממשפחות הלוי. גם בני גרשון יצאו לעבודת הקודש מגיל שלושים עד גיל חמישים בלבד. במסע בני ישראל, ישאו את היריעות המקיפות את המשכן ואת אלו הסוככות עליו. כן ישאו את קלעי החצר ואת מסך שער החצר.
אחראי על משמרת הגרשונים יהיה איתמר הכוהן, בנו של אהרון.
משמרת בני מררי (ד, כט-לג)
משפחת מררי, משפחת הלויים השלישית, תופקד על נשיאת קרשי המשכן, בריחיו, עמודיו ואדניו וכן עמודי החצר על אדניהם, יתדותיהם ואדניהם. בני מררי כבני גרשון יפעלו תחת אחריותו של איתמר הכוהן. (על בני קהת שזכו בתפקיד הבכיר של נשיאת כלי הקודש, הופקד אלעזר הכוהן, שהוכתר גם בתואר 'נשיא נשיאי משפחות הלוי' ומי שעתיד לתפוס את מקומו של אביו הכוהן הגדול לאחר פטירתו).
מפקד הלויים המשרתים (ד, לד-מט)
משה מצווה אם כן למפקד נוסף - הפעם הוא מונה את כל בני הלוי שגילם נע בין 30 ל-50, שכן הם כאמור אלו שיעבדו בפועל במשמרות נשיאת המשכן. ואלו תוצאות המפקד:
משפחת קהת: 2,750
משפחת גרשון: 2,630
משפחת מררי: 3,200
סך הכול בני לוי הנושאים את המשכן: 8,580 גברים מגיל 30 עד גיל 50.
קדושת המחנות (ה, א-ד)
חניית בני ישראל במדבר כללה שלוש מחנות בשלוש רמות קדושה. עזרת המשכן (החצר) בעלת הקדושה העליונה, מחנה הלויים בעל קדושה פחותה ומחנה כלל ישראל. ביום הקמת המשכן, עת חלה הקדושה על המשכן ועל כל ישראל, מצווה הקב"ה על משה להרחיק את הטמאים מאזורי הקדושה: על המצורעים לצאת אל מחוץ לשלושת המחנות, הזבים רשאים לשהות במחנה ישראל אך לא להיכנס למחנה הלויים, ואילו הטמאים רשאים אף להיכנס למחנה לוויה אך כמובן לא אל חצר המשכן.
גוזל ונשבע לשקר (ה, ה-י)
הגוזל מחברו ונשבע בבית הדין כי ידו אינה במעל - נקרא מועל בה', שכן מלבד עבירת הגזל נשבע גם לשקר. כאשר מחליט לשוב מדרכו הרעה עליו להשיב לנגזל את הגזל בתוספת חמישית - עשרים אחוזים. כמו כן עליו להביא קורבן אשם לכפרה. אם הנגזל לא חי ואין לו יורשים, יש להביא את תמורת הגזל לכוהן העובד במשמר אותו היום.
סוטה (ה, יא-לא)
אישה שבעלה מקנא לה, ואוסר עליה להימצא ביחידות עם אדם אחר, והיא עוברת על הזהרתו ונתפסת ביחידות עם אותו אדם, חל עליה דין 'סוטה'.
על הסוטה להתייצב בפני הכוהן ולהביא קורבן מנחה מקמח שעורים. לאחר הקרבת המנחה נוטל הכוהן מים מכיור נטילת הידיים של העזרה ומערב בהם עפר מחצר המשכן. הכוהן מזהיר את האישה ומאפשר לה להודות אם נטמאה בהתייחדותה עם הגבר הזר. אם אינה מודה, הוא כותב את דברי פרשת סוטה מהתורה על קלף, ומוחה את הדיו שנכתב על הקלף אל תוך המים. הכוהן נותן לחשודה לשתות מן המים שבודקים את כשרותה: אם חטאה - תבקע ביטנה, ואם כשרה הייתה - יבואו המים האלו בבטנה לברכה ויסייעו לה בעת לידותיה הבאות ללידה קלה ומוצלחת.
נזיר (ו, א-כא)
איש או אישה הנודרים שלא לשתות יין, נקראים 'נזיר'. הנזיר אסור בשתיית יין כל ימי נזירותו (אם לא נקב זמן, הנזירות חלה עליו ל-30 יום, ובכל מקרה אינו יכול לנדור בדין נזירות פחות מפרק זמן מינימאלי זה). כמו כן אסור לו לאכול ענבים להסתפר, ולהיטמא למת.
אם בכל זאת נטמא למת בשגגה, עליו לטבול כדי להיטהר, וביום השביעי לטבילתו יגלח את ראשו. למחרת, ביום השמיני, יביא שני תורים או בני יונה לקורבן וכן אשם נזיר.
עתה עליו להתחיל למנות שוב את ימי נזירותו.
כאשר ימלאו ימי הנזירות יבוא הנזיר אל המקדש, יביא איתו קורבן ולאחר ההקרבה יגלח את שערות ראשו.
ברכת כוהנים (ו, כב-כז)
ה' מצווה את משה אל אהרון - לכוהנים יש כוח מיוחד מהקב"ה לברך את בני ישראל, וכה נוסח ברכתם: "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".
מתנות הנשיאים (ז, א-פח)
במשך שבעה ימים, שבעת-ימי-המילואים, הוקם ופורק המשכן בכל יום והוקרבו בו קורבנות מיוחדים על-ידי משה. ביום השמיני, בא' בניסן, משה רבנו מקים את המשכן ומקדש ומושח אותו בשמן המיוחד.
נשיאי שניים עשר השבטים מתנדבים ומביאים שש עגלות ושניים עשר שוורים לרתום לעגלות. על-פי ציווי ה' מקבל משה את נדבתם ומעבירה ללויים לצורך משא המשכן. שתי עגלות וארבעה פרים הוא נותן למשפחת גרשון נושאי היריעות, וארבע עגלות רתומות לששה פרים הוא נותן למשפחת מררי שמשאם כבד יותר - קרשי המשכן. בני קהת לא מקבלים עגלות, שכן הם נושאים את כלי הקודש, שמפאת קדושתם נישאים רק על כתפי הלויים.
בנוסף מביאים נשיאי העדה קורבנות לחנוכת המזבח - בכל יום מביא נשיא אחד מהשניים עשר את תרומת קורבנותיו. התרומה כללה בכל יום: קערת כסף ומזרק כסף ובהם סולת בלולה בשמן למנחה; כף זהב מלאה קטורת; פר אחד; איל אחד; כבש אחד; שעיר עיזים אחד. ועוד שני פרים, חמשה אילים, חמישה גדיים וחמשה כבשים לשלמים.
ההתגלות אל משה (ז, פט)
בפסוק האחרון של הפרשה, מספרת התורה על דרך ההתגלות של ה' אל משה לאחר הקמת המשכן. משה היה שומע את קול האלוקים מדבר אליו מתוך האוהל מעל הכפורת מבין שני הכרובים.
(בפרשת נשא (חומש במדבר) 176 פסוקים, הפרשה הארוכה בתורה)
מלך המשיח והיהודים הפשוטים
אדמו"ר ה'צמח צדק' היה אומר, שמשיח־צדקנו יתענג במיוחד מהיהודים הפשוטים, בעלי מסירות הנפש. כלומר, אף־על־פי שילַמד תורה את כל העם, כולל הגדולים ביותר וכלם ילְמדו מפיו את "תורתו של משיח", עם זאת, תהיה בו ענווה מיוחדת להתייחס לאנשים פשוטים וללמד גם איתם, על־פי רמתם.
(על־פי ספר המאמרים תרצ"ט, עמוד 194)
יום חמישי
ט סיוןהתשפ"ה
נשא
לומדים יקרים
הכיתה החסידית זמינה כעת במסך גדול בלבד