ב"ה

מ"ע קנ.קנא.קנב. מל"ת קעב.קעד.

מצות עשה מצוה קנ

היא שצונו לבדוק בסימני העוף שיהיו קצת מינין ממנו מותרין, וסימני העוף לא נאמרו מן התורה אבל הגיע בחקירה כשאנחנו חפשנו המינין שנכתב איסורן אשר מצאנו בהם סגולות יכללו אותם והם סימני עוף טמא, והיותנו גם כן בעופות דנין זה טמא וזה טהור וזה מצות עשה. ולשון ספרי כל צפור טהורה תאכלו זו מצות עשה. הנה נתבאר מה שרמזנו אליו. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בחולין. (ויהי ביום השמיני, קדושה הלכות מאכלות אסורות פ"א):

מצות עשה מצוה קנא

היא שצונו לבדוק בסימני חגבים גם כן, והן כתובין בתורה כל אשר לו כרעים ממעל לרגליו וענין זאת המצוה הוא כמו שבארנו במצוה שלפניה, והכתוב שבה הוא אמרו את אלה מהם תאכלו את הארבה. וכבר התבארו דיני מצוה זו במסכת חולין. (ויהיה ביום השמיני, קדושה הלכות מאכלות אסורות פ"א):

מצות עשה מצוה קנב

היא שצונו לבדוק בסימני דגים והם כתובים. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו את זה תאכלו מכל אשר במים. ובבאור אמרו בגמרא (חולין ס"ו:) האוכל דג טמא עובר בעשה ולא תעשה, כי מאמרו זה תאכלו שומע אני שזולתו לא יאכל, ולאו הבא מכלל עשה עשה. הנה נתבאר מאמרו את זה תאכלו מצות עשה. והענין באמרנו זו מצות עשה מה שזכרתי לך, והוא היותנו מצווין לדון באלו הסימנים ולומר שזה מותר לאכלו וזה אינו מותר לאכלו, כמו שאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, והבדלתם אמנם תהיה בסימן, ולכן יהיה כל מין ומין מארבעה אלו המינין והסימנין מצוה בפני עצמה, כלומר סימני בהמה וחיה ועוף וסימני חגבים ודגים. וכבר ביארנו לשונותם בקראי עשה ביחוד. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו כלומר סימני דגים בפרק ג' ממסכת חולין. (ויהי ביום השמיני, הלכות מאכלות אסורות פ"א):

מצות לא תעשה מצוה קעב

הזהירנו מלאכול בהמה טמאה וחיה טמאה. והוא אמרו יתעלה את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו'. ואולם שאר בהמה טמאה לא בא עליה לאו בבאור אבל מאמרו וכל בהמה מפרסת פרסה ומעלת גרה בבהמה אותה תאכלו, הנה הודיע שכל מי שאין לו סימנין אלו יחד הוא מוזהר על אכילתו והאוכל חייב, אבל הוא לאו הבא מכלל עשה שהתבאר שהוא עשה, והשרש אצלנו לאו הבא מכלל עשה עשה ואין לוקין עליו. ואמנם נאסר לנו שאר בהמה וחיה טמאה ואנו חייבין על אכילתן מלקות מקל וחומר שאנו אומרין כשהחזיר והגמל שבו סימן טהרה אחד לוקין עליו קל וחומר לשאר בהמה וחיה טמאה שאין להם סימן טהרה כלל שלוקין עליו. ולשון ספרי בכל זה אמר אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה אין לי אלא בעשה בלא תעשה מנין תלמוד לומר את זה לא תאכלו אין לי אלא אלו בלבד שאר בהמה וחיה טמאה מנין ודין הוא מה אלו שיש בהן סימן טהרה הרי הן בלא תעשה על אכילתם שאר בהמה טמאה שאין בהן סימן טהרה כלל אינו דין שתהא בלא תעשה על אכילתן, נמצאו הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב ושאר בהמה טמאה מן הקל וחומר נמצאת מצות עשה שהן מן הכתוב ומצות לא תעשה מקל וחומר, אבל הקל וחומר זה אמנם הוא לגלויי מלתא בעלמא כמו שזכרנו לא תעשה של"ו בבתו לפי מה שנתבאר במקומו, ולפיכך מי שיאכל כזית מבשר בהמה טמאה או חיה טמאה מאי זה מין שיהיה מהן לוקה מדאורייתא, ודע זה. (ויהי ביום השמיני, קדושה הלכות מאכלות אסורות פ"א):

מצות לא תעשה מצוה קעד

הזהירנו מלאכול עוף טמא. והוא אמרו יתעלה במינים ההם ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכל וגו', ומי שאכל מבשרם כזית לוקה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו עם השתים שלפניה בשלישי מחולין. (ויהי ביום השמיני, קדושה הלכות מאכלות אסורות פ"ב):





    *
    אין תמונה זמינה לחודש זה.

    פרשת השבוע פרשת נשא

    משמרת בני גרשון (ד, כא-כח)

    בסופה של פרשת במדבר, תארה התורה את תפקידי בני קהת, אחת משלוש המשפחות של שבט לוי. פרשתנו פותחת בתפקידי בני גרשון, עוד אחת ממשפחות הלוי. גם בני גרשון יצאו לעבודת הקודש מגיל שלושים עד גיל חמישים בלבד. במסע בני ישראל, ישאו את היריעות המקיפות את המשכן ואת אלו הסוככות עליו. כן ישאו את קלעי החצר ואת מסך שער החצר.
    אחראי על משמרת הגרשונים יהיה איתמר הכוהן, בנו של אהרון.

    משמרת בני מררי (ד, כט-לג)

    משפחת מררי, משפחת הלויים השלישית, תופקד על נשיאת קרשי המשכן, בריחיו, עמודיו ואדניו וכן עמודי החצר על אדניהם, יתדותיהם ואדניהם. בני מררי כבני גרשון יפעלו תחת אחריותו של איתמר הכוהן. (על בני קהת שזכו בתפקיד הבכיר של נשיאת כלי הקודש, הופקד אלעזר הכוהן, שהוכתר גם בתואר 'נשיא נשיאי משפחות הלוי' ומי שעתיד לתפוס את מקומו של אביו הכוהן הגדול לאחר פטירתו).

    מפקד הלויים המשרתים (ד, לד-מט)

    משה מצווה אם כן למפקד נוסף - הפעם הוא מונה את כל בני הלוי שגילם נע בין 30 ל-50, שכן הם כאמור אלו שיעבדו בפועל במשמרות נשיאת המשכן. ואלו תוצאות המפקד:
    משפחת קהת: 2,750
    משפחת גרשון: 2,630
    משפחת מררי: 3,200
    סך הכול בני לוי הנושאים את המשכן: 8,580 גברים מגיל 30 עד גיל 50.

    קדושת המחנות (ה, א-ד)

    חניית בני ישראל במדבר כללה שלוש מחנות בשלוש רמות קדושה. עזרת המשכן (החצר) בעלת הקדושה העליונה, מחנה הלויים בעל קדושה פחותה ומחנה כלל ישראל. ביום הקמת המשכן, עת חלה הקדושה על המשכן ועל כל ישראל, מצווה הקב"ה על משה להרחיק את הטמאים מאזורי הקדושה: על המצורעים לצאת אל מחוץ לשלושת המחנות, הזבים רשאים לשהות במחנה ישראל אך לא להיכנס למחנה הלויים, ואילו הטמאים רשאים אף להיכנס למחנה לוויה אך כמובן לא אל חצר המשכן.

    גוזל ונשבע לשקר (ה, ה-י)

    הגוזל מחברו ונשבע בבית הדין כי ידו אינה במעל - נקרא מועל בה', שכן מלבד עבירת הגזל נשבע גם לשקר. כאשר מחליט לשוב מדרכו הרעה עליו להשיב לנגזל את הגזל בתוספת חמישית - עשרים אחוזים. כמו כן עליו להביא קורבן אשם לכפרה. אם הנגזל לא חי ואין לו יורשים, יש להביא את תמורת הגזל לכוהן העובד במשמר אותו היום.

    סוטה (ה, יא-לא)

    אישה שבעלה מקנא לה, ואוסר עליה להימצא ביחידות עם אדם אחר, והיא עוברת על הזהרתו ונתפסת ביחידות עם אותו אדם, חל עליה דין 'סוטה'.
    על הסוטה להתייצב בפני הכוהן ולהביא קורבן מנחה מקמח שעורים. לאחר הקרבת המנחה נוטל הכוהן מים מכיור נטילת הידיים של העזרה ומערב בהם עפר מחצר המשכן. הכוהן מזהיר את האישה ומאפשר לה להודות אם נטמאה בהתייחדותה עם הגבר הזר. אם אינה מודה, הוא כותב את דברי פרשת סוטה מהתורה על קלף, ומוחה את הדיו שנכתב על הקלף אל תוך המים. הכוהן נותן לחשודה לשתות מן המים שבודקים את כשרותה: אם חטאה - תבקע ביטנה, ואם כשרה הייתה - יבואו המים האלו בבטנה לברכה ויסייעו לה בעת לידותיה הבאות ללידה קלה ומוצלחת.

    נזיר (ו, א-כא)

    איש או אישה הנודרים שלא לשתות יין, נקראים 'נזיר'. הנזיר אסור בשתיית יין כל ימי נזירותו (אם לא נקב זמן, הנזירות חלה עליו ל-30 יום, ובכל מקרה אינו יכול לנדור בדין נזירות פחות מפרק זמן מינימאלי זה). כמו כן אסור לו לאכול ענבים להסתפר, ולהיטמא למת.
    אם בכל זאת נטמא למת בשגגה, עליו לטבול כדי להיטהר, וביום השביעי לטבילתו יגלח את ראשו. למחרת, ביום השמיני, יביא שני תורים או בני יונה לקורבן וכן אשם נזיר.
    עתה עליו להתחיל למנות שוב את ימי נזירותו.
    כאשר ימלאו ימי הנזירות יבוא הנזיר אל המקדש, יביא איתו קורבן ולאחר ההקרבה יגלח את שערות ראשו.

    ברכת כוהנים (ו, כב-כז)

    ה' מצווה את משה אל אהרון - לכוהנים יש כוח מיוחד מהקב"ה לברך את בני ישראל, וכה נוסח ברכתם: "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".

    מתנות הנשיאים (ז, א-פח)

    במשך שבעה ימים, שבעת-ימי-המילואים, הוקם ופורק המשכן בכל יום והוקרבו בו קורבנות מיוחדים על-ידי משה. ביום השמיני, בא' בניסן, משה רבנו מקים את המשכן ומקדש ומושח אותו בשמן המיוחד.
    נשיאי שניים עשר השבטים מתנדבים ומביאים שש עגלות ושניים עשר שוורים לרתום לעגלות. על-פי ציווי ה' מקבל משה את נדבתם ומעבירה ללויים לצורך משא המשכן. שתי עגלות וארבעה פרים הוא נותן למשפחת גרשון נושאי היריעות, וארבע עגלות רתומות לששה פרים הוא נותן למשפחת מררי שמשאם כבד יותר - קרשי המשכן. בני קהת לא מקבלים עגלות, שכן הם נושאים את כלי הקודש, שמפאת קדושתם נישאים רק על כתפי הלויים.
    בנוסף מביאים נשיאי העדה קורבנות לחנוכת המזבח - בכל יום מביא נשיא אחד מהשניים עשר את תרומת קורבנותיו. התרומה כללה בכל יום: קערת כסף ומזרק כסף ובהם סולת בלולה בשמן למנחה; כף זהב מלאה קטורת; פר אחד; איל אחד; כבש אחד; שעיר עיזים אחד. ועוד שני פרים, חמשה אילים, חמישה גדיים וחמשה כבשים לשלמים.

    ההתגלות אל משה (ז, פט)

    בפסוק האחרון של הפרשה, מספרת התורה על דרך ההתגלות של ה' אל משה לאחר הקמת המשכן. משה היה שומע את קול האלוקים מדבר אליו מתוך האוהל מעל הכפורת מבין שני הכרובים. (בפרשת נשא (חומש במדבר) 176 פסוקים, הפרשה הארוכה בתורה)

    איך אפשר 'להכריח' בנועם?

    . . מוזכר לעיל שמשיח "יכוֹף כל ישראל לֵילֵך בה ולחזק בִּדקהּ":
    לכאורה אינו מובן: הרי בנוגע לתורה נאמר "דרכיה דרכי נועם" ואפילו "כל נתיבותיה שלום", ואם כן, מה מקום לעניין של כפייה?
    אך העניין הוא – שמצד פנימיות הנשמה הרי רצונו של כל אחד מישראל הוא בטוב... אלא, שיש עניינים שבינתיים (-שבאמצע), בין פנימיות הנשמה להפועַל, שמעלימים על פנימיות הנשמה, ובעניינים אלו תהיה הכפייה.
    כלומר: משיח יגַלה את פנימיות הנשמה, כידוע שמשיח יגלה בכל אחד מישראל את בחינת היחידה שבו, שהיא מיוחדת עם בחינת יחיד, כך, שבחינת היחידה ופנימיות הנשמה תאיר גם בחיצוניות הנשמה ובכוחות הפנימיים, ועד שתחדור גם את נפש הבהמית והגוף וחלקו בעולם.
    וכיוון שמשיח יגלה את פנימיות הנשמה, הרי מצד פנימיות הנשמה רוצה כל אחד מישראל למלא את רצון העליון,
    – כלומר: כאשר יהודי מעורר את רצונו העצמי, ללא פניות כלל, אזי רצונו הוא אך ורק למלא את רצון העליון...
    (קטעים מהתוועדות אחרון של פסח תש"כ – בלתי מוגה; 'תורת־מנחם – התוועדויות' כרך כח)
    תמצית: המשיח יכוֹף (-יכריח) את ישראל ללכת בדרך התורה, על־ידי זה שיגַלה את הרצון הפנימי שיש לכל יהודי בפנימיות הנשמה – לעשות רק את רצון השם.
    יום שלישי
    ז סיון
    התשפ"ה
    נשא


    לומדים יקרים
    הכיתה החסידית זמינה כעת במסך גדול בלבד
      • תפילה
      • הכנה לתפילה בנים
      • הכנה לתפילה בנות
      • שמע 12 הפסוקים
      • קליפ
      • ניגונים
      • פדה בשלום
        עברית
        לשה"ק
      • קלי אתה
        עברית
        לשה"ק
      • 4 בבות
    X
    האתר עובד תחזוקה לקראת תשפ"ו נשוב בהקדם!"
    • ספר המצוות לצעירים
    • ספר המצוות
    • היום יום
    • איגרת יומית
    • משיח וגאולה
    • הלכה שבועית

    חדר ניגונים יפתח בקרוב

    לרפואת החייל
    לירז צבי הלוי בן שרה יהודית