פרשת השבוע פרשת במדבר

משמרת בני גרשון (ד, כא-כח)

בסופה של פרשת במדבר, תארה התורה את תפקידי בני קהת, אחת משלוש המשפחות של שבט לוי. פרשתנו פותחת בתפקידי בני גרשון, עוד אחת ממשפחות הלוי. גם בני גרשון יצאו לעבודת הקודש מגיל שלושים עד גיל חמישים בלבד. במסע בני ישראל, ישאו את היריעות המקיפות את המשכן ואת אלו הסוככות עליו. כן ישאו את קלעי החצר ואת מסך שער החצר.
אחראי על משמרת הגרשונים יהיה איתמר הכוהן, בנו של אהרון.

משמרת בני מררי (ד, כט-לג)

משפחת מררי, משפחת הלויים השלישית, תופקד על נשיאת קרשי המשכן, בריחיו, עמודיו ואדניו וכן עמודי החצר על אדניהם, יתדותיהם ואדניהם. בני מררי כבני גרשון יפעלו תחת אחריותו של איתמר הכוהן. (על בני קהת שזכו בתפקיד הבכיר של נשיאת כלי הקודש, הופקד אלעזר הכוהן, שהוכתר גם בתואר 'נשיא נשיאי משפחות הלוי' ומי שעתיד לתפוס את מקומו של אביו הכוהן הגדול לאחר פטירתו).

מפקד הלויים המשרתים (ד, לד-מט)

משה מצווה אם כן למפקד נוסף - הפעם הוא מונה את כל בני הלוי שגילם נע בין 30 ל-50, שכן הם כאמור אלו שיעבדו בפועל במשמרות נשיאת המשכן. ואלו תוצאות המפקד:
משפחת קהת: 2,750
משפחת גרשון: 2,630
משפחת מררי: 3,200
סך הכול בני לוי הנושאים את המשכן: 8,580 גברים מגיל 30 עד גיל 50.

קדושת המחנות (ה, א-ד)

חניית בני ישראל במדבר כללה שלוש מחנות בשלוש רמות קדושה. עזרת המשכן (החצר) בעלת הקדושה העליונה, מחנה הלויים בעל קדושה פחותה ומחנה כלל ישראל. ביום הקמת המשכן, עת חלה הקדושה על המשכן ועל כל ישראל, מצווה הקב"ה על משה להרחיק את הטמאים מאזורי הקדושה: על המצורעים לצאת אל מחוץ לשלושת המחנות, הזבים רשאים לשהות במחנה ישראל אך לא להיכנס למחנה הלויים, ואילו הטמאים רשאים אף להיכנס למחנה לוויה אך כמובן לא אל חצר המשכן.

גוזל ונשבע לשקר (ה, ה-י)

הגוזל מחברו ונשבע בבית הדין כי ידו אינה במעל - נקרא מועל בה', שכן מלבד עבירת הגזל נשבע גם לשקר. כאשר מחליט לשוב מדרכו הרעה עליו להשיב לנגזל את הגזל בתוספת חמישית - עשרים אחוזים. כמו כן עליו להביא קורבן אשם לכפרה. אם הנגזל לא חי ואין לו יורשים, יש להביא את תמורת הגזל לכוהן העובד במשמר אותו היום.

סוטה (ה, יא-לא)

אישה שבעלה מקנא לה, ואוסר עליה להימצא ביחידות עם אדם אחר, והיא עוברת על הזהרתו ונתפסת ביחידות עם אותו אדם, חל עליה דין 'סוטה'.
על הסוטה להתייצב בפני הכוהן ולהביא קורבן מנחה מקמח שעורים. לאחר הקרבת המנחה נוטל הכוהן מים מכיור נטילת הידיים של העזרה ומערב בהם עפר מחצר המשכן. הכוהן מזהיר את האישה ומאפשר לה להודות אם נטמאה בהתייחדותה עם הגבר הזר. אם אינה מודה, הוא כותב את דברי פרשת סוטה מהתורה על קלף, ומוחה את הדיו שנכתב על הקלף אל תוך המים. הכוהן נותן לחשודה לשתות מן המים שבודקים את כשרותה: אם חטאה - תבקע ביטנה, ואם כשרה הייתה - יבואו המים האלו בבטנה לברכה ויסייעו לה בעת לידותיה הבאות ללידה קלה ומוצלחת.

נזיר (ו, א-כא)

איש או אישה הנודרים שלא לשתות יין, נקראים 'נזיר'. הנזיר אסור בשתיית יין כל ימי נזירותו (אם לא נקב זמן, הנזירות חלה עליו ל-30 יום, ובכל מקרה אינו יכול לנדור בדין נזירות פחות מפרק זמן מינימאלי זה). כמו כן אסור לו לאכול ענבים להסתפר, ולהיטמא למת.
אם בכל זאת נטמא למת בשגגה, עליו לטבול כדי להיטהר, וביום השביעי לטבילתו יגלח את ראשו. למחרת, ביום השמיני, יביא שני תורים או בני יונה לקורבן וכן אשם נזיר.
עתה עליו להתחיל למנות שוב את ימי נזירותו.
כאשר ימלאו ימי הנזירות יבוא הנזיר אל המקדש, יביא איתו קורבן ולאחר ההקרבה יגלח את שערות ראשו.

ברכת כוהנים (ו, כב-כז)

ה' מצווה את משה אל אהרון - לכוהנים יש כוח מיוחד מהקב"ה לברך את בני ישראל, וכה נוסח ברכתם: "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".

מתנות הנשיאים (ז, א-פח)

במשך שבעה ימים, שבעת-ימי-המילואים, הוקם ופורק המשכן בכל יום והוקרבו בו קורבנות מיוחדים על-ידי משה. ביום השמיני, בא' בניסן, משה רבנו מקים את המשכן ומקדש ומושח אותו בשמן המיוחד.
נשיאי שניים עשר השבטים מתנדבים ומביאים שש עגלות ושניים עשר שוורים לרתום לעגלות. על-פי ציווי ה' מקבל משה את נדבתם ומעבירה ללויים לצורך משא המשכן. שתי עגלות וארבעה פרים הוא נותן למשפחת גרשון נושאי היריעות, וארבע עגלות רתומות לששה פרים הוא נותן למשפחת מררי שמשאם כבד יותר - קרשי המשכן. בני קהת לא מקבלים עגלות, שכן הם נושאים את כלי הקודש, שמפאת קדושתם נישאים רק על כתפי הלויים.
בנוסף מביאים נשיאי העדה קורבנות לחנוכת המזבח - בכל יום מביא נשיא אחד מהשניים עשר את תרומת קורבנותיו. התרומה כללה בכל יום: קערת כסף ומזרק כסף ובהם סולת בלולה בשמן למנחה; כף זהב מלאה קטורת; פר אחד; איל אחד; כבש אחד; שעיר עיזים אחד. ועוד שני פרים, חמשה אילים, חמישה גדיים וחמשה כבשים לשלמים.

ההתגלות אל משה (ז, פט)

בפסוק האחרון של הפרשה, מספרת התורה על דרך ההתגלות של ה' אל משה לאחר הקמת המשכן. משה היה שומע את קול האלוקים מדבר אליו מתוך האוהל מעל הכפורת מבין שני הכרובים. (בפרשת במדבר (חומש במדבר) 176 פסוקים, הפרשה הארוכה בתורה)