הזהיר שלא לבא על אחי האב. והוא אמרו יתעלה ערות אחי אביך לא תגלה, עד שיהיה גם כן שוגג באחי אביו חייב שתי חטאות כמו שבארנו באביו. ובגמרא סנהדרין (שם) אמרו הבא על אחי אביו חייב שתים לדברי הכל דכתיב ערות אחי אביך לא תגלה. ודע שאמרם נחקרה העדות הוא שיהיו שם שני עדים כשרים מתרים בו או יותר ובבית דין כשר של עשרים ושלשה ויעידו עדותן בהם ויהיה זה בזמן שדיני נפשות נוהגין. ומבואר הוא שאלו העריות כלן שקדם זכרם בא בהן בבאור בתורה, והוא אמרו אחר מנינם כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות. וכן כל מה שזכרנו מהם שהוא חייב בהן מיתת בית דין הוא ג"כ כתוב בתורה, ואמנם התחלף המיתות ואמרו בקצתם סקילה ובקצתם חנק ובקצתם שריפה הנה ממנו שהוא קבלה וממנו שהוא כתוב בתורה. והתבארו דיני אלו העריות בכללן במסכת סנהדרין וכריתות. וכבר התבאר בכריתות (דף כ"ד:) שכל עון שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה חייב על לא הודע שלו אשם תלוי. וענין חטאת קבועה שתהיה מן הבהמה בלבד. וכשתביט כל מצות לא תעשה אחת אחת והתבוננת העונשים הנזכרים בכל מצוה ומצוה מהן תמצא כל עון שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת שהחטאת ההיא קבועה זולת שני עונות שחייבין על זדון כל אחד משניהם כרת ועל שגגתן חטאת שאינה קבועה אבל היא עולה ויורד, ושני העונות ההם הם טומאת מקדש וטומאת קדשיו, ארצה באמרי טומאת מקדש טמא שנכנס לעזרה, וטומאת קדשיו טמא שאכל קדש. וכן התבאר לך שכל מצות לא תעשה שחייבין בזדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת זולת עון אחד והוא מגדף שזדונו כרת ואין חייבין על שגגתו חטאת. וכן התבאר לך שכל מי שנתחייב מיתה בבית דין איזו מיתה שתהיה הנה האיש ההוא בכרת גם כן כשלא המיתוהו בית דין או לא נודע לו, מלבד עשרה אנשים שהם מחוייבי מיתת בית דין ואין עליהן כרת והם מסית ומדיח ונביא שקר ומתנבא בשם ע"ז וזקן ממרא ובן סורר ומורה וגונב נפש מישראל ורוצח ומכה אביו ואמו ומקלל אביו ואמו, וכל אחד מאלו כשנחקרה עליו העדות יהרג, ואם לא יהרג שלא יוכלו בית דין להרגו או לא נודע לו הנה הוא מתיר עצמו למיתה אבל אינו עומד בכרת. ושמור אלו השרשים וזכור אותם:
מצות לא תעשה מצוה שמז
הזהירנו מגלות ערות אשת איש. והוא אמרו יתעלה ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע. ובעונש העובר על לאו זה יש הפרש. וזה שאשת איש אשר היתה נערה מאורשה שניהם חייבים סקילה כמו שבאר הכתוב. ואם היתה בת ישראל ובעולה שניהם חייבין חנק, ואם היתה בת כהן ובעולה דינה בשריפה, והוא בחנק ר"ל הבועל. וזה כשנחקרה העדות, ואם לאו הנה הוא בכרת, וזה אם היה מזיד. ואם היה שוגג יקריב חטאת קבועה. וכבר נכפלה האזהרה בזה והוא אמרו לא תנאף רוצה בו שלא לגלות ערות אשת איש. ולשון מכילתא לא תנאף למה נאמר לפי שהוא אומר מות יומת הנואף והנואפת עונש שמענו אזהרה מנין תלמוד לומר לא תנאף. אחד האיש ואחד האשה ולא כמו ואל אשת עמיתך כי היא האזהרה שאינה כוללת נואף ונואפת אבל היא האזהרה לנואף בלבד, וכן בשאר העריות אי אפשר להם מבלתי שיוציאו לאשה גם כן מאמרו לא תקרבו לגלות ערוה הרי כאן שנים להזהיר האיש על ידי האשה והאשה על ידי האיש. ובגמרא סנהדרין (דף נ"א:) אמרו הכל היו בכלל הנואף והנואפת הוציא הכתוב את בת כהן לשריפה ואת נערה המאורשה לסקילה. וכבר קדם לנו באור זה הענין בפתיחת המאמר (שרש ד'):
מצות לא תעשה מצוה שמו
הזהירנו שלא לבוא על הנדה בעת טומאתה רוצה לומר כל השבעה ימים. והוא אמרו ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב כל זמן שלא תטבול אחר שבעה. והעובר על לאו זה במזיד חייב כרת, ובשוגג יקריב קרבן חטאת קבועה:
*
אין תמונה זמינה לחודש זה.
פרשת השבוע פרשת במדבר
משמרת בני גרשון (ד, כא-כח)
בסופה של פרשת במדבר, תארה התורה את תפקידי בני קהת, אחת משלוש המשפחות של שבט לוי. פרשתנו פותחת בתפקידי בני גרשון, עוד אחת ממשפחות הלוי. גם בני גרשון יצאו לעבודת הקודש מגיל שלושים עד גיל חמישים בלבד. במסע בני ישראל, ישאו את היריעות המקיפות את המשכן ואת אלו הסוככות עליו. כן ישאו את קלעי החצר ואת מסך שער החצר.
אחראי על משמרת הגרשונים יהיה איתמר הכוהן, בנו של אהרון.
משמרת בני מררי (ד, כט-לג)
משפחת מררי, משפחת הלויים השלישית, תופקד על נשיאת קרשי המשכן, בריחיו, עמודיו ואדניו וכן עמודי החצר על אדניהם, יתדותיהם ואדניהם. בני מררי כבני גרשון יפעלו תחת אחריותו של איתמר הכוהן. (על בני קהת שזכו בתפקיד הבכיר של נשיאת כלי הקודש, הופקד אלעזר הכוהן, שהוכתר גם בתואר 'נשיא נשיאי משפחות הלוי' ומי שעתיד לתפוס את מקומו של אביו הכוהן הגדול לאחר פטירתו).
מפקד הלויים המשרתים (ד, לד-מט)
משה מצווה אם כן למפקד נוסף - הפעם הוא מונה את כל בני הלוי שגילם נע בין 30 ל-50, שכן הם כאמור אלו שיעבדו בפועל במשמרות נשיאת המשכן. ואלו תוצאות המפקד:
משפחת קהת: 2,750
משפחת גרשון: 2,630
משפחת מררי: 3,200
סך הכול בני לוי הנושאים את המשכן: 8,580 גברים מגיל 30 עד גיל 50.
קדושת המחנות (ה, א-ד)
חניית בני ישראל במדבר כללה שלוש מחנות בשלוש רמות קדושה. עזרת המשכן (החצר) בעלת הקדושה העליונה, מחנה הלויים בעל קדושה פחותה ומחנה כלל ישראל. ביום הקמת המשכן, עת חלה הקדושה על המשכן ועל כל ישראל, מצווה הקב"ה על משה להרחיק את הטמאים מאזורי הקדושה: על המצורעים לצאת אל מחוץ לשלושת המחנות, הזבים רשאים לשהות במחנה ישראל אך לא להיכנס למחנה הלויים, ואילו הטמאים רשאים אף להיכנס למחנה לוויה אך כמובן לא אל חצר המשכן.
גוזל ונשבע לשקר (ה, ה-י)
הגוזל מחברו ונשבע בבית הדין כי ידו אינה במעל - נקרא מועל בה', שכן מלבד עבירת הגזל נשבע גם לשקר. כאשר מחליט לשוב מדרכו הרעה עליו להשיב לנגזל את הגזל בתוספת חמישית - עשרים אחוזים. כמו כן עליו להביא קורבן אשם לכפרה. אם הנגזל לא חי ואין לו יורשים, יש להביא את תמורת הגזל לכוהן העובד במשמר אותו היום.
סוטה (ה, יא-לא)
אישה שבעלה מקנא לה, ואוסר עליה להימצא ביחידות עם אדם אחר, והיא עוברת על הזהרתו ונתפסת ביחידות עם אותו אדם, חל עליה דין 'סוטה'.
על הסוטה להתייצב בפני הכוהן ולהביא קורבן מנחה מקמח שעורים. לאחר הקרבת המנחה נוטל הכוהן מים מכיור נטילת הידיים של העזרה ומערב בהם עפר מחצר המשכן. הכוהן מזהיר את האישה ומאפשר לה להודות אם נטמאה בהתייחדותה עם הגבר הזר. אם אינה מודה, הוא כותב את דברי פרשת סוטה מהתורה על קלף, ומוחה את הדיו שנכתב על הקלף אל תוך המים. הכוהן נותן לחשודה לשתות מן המים שבודקים את כשרותה: אם חטאה - תבקע ביטנה, ואם כשרה הייתה - יבואו המים האלו בבטנה לברכה ויסייעו לה בעת לידותיה הבאות ללידה קלה ומוצלחת.
נזיר (ו, א-כא)
איש או אישה הנודרים שלא לשתות יין, נקראים 'נזיר'. הנזיר אסור בשתיית יין כל ימי נזירותו (אם לא נקב זמן, הנזירות חלה עליו ל-30 יום, ובכל מקרה אינו יכול לנדור בדין נזירות פחות מפרק זמן מינימאלי זה). כמו כן אסור לו לאכול ענבים להסתפר, ולהיטמא למת.
אם בכל זאת נטמא למת בשגגה, עליו לטבול כדי להיטהר, וביום השביעי לטבילתו יגלח את ראשו. למחרת, ביום השמיני, יביא שני תורים או בני יונה לקורבן וכן אשם נזיר.
עתה עליו להתחיל למנות שוב את ימי נזירותו.
כאשר ימלאו ימי הנזירות יבוא הנזיר אל המקדש, יביא איתו קורבן ולאחר ההקרבה יגלח את שערות ראשו.
ברכת כוהנים (ו, כב-כז)
ה' מצווה את משה אל אהרון - לכוהנים יש כוח מיוחד מהקב"ה לברך את בני ישראל, וכה נוסח ברכתם: "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".
מתנות הנשיאים (ז, א-פח)
במשך שבעה ימים, שבעת-ימי-המילואים, הוקם ופורק המשכן בכל יום והוקרבו בו קורבנות מיוחדים על-ידי משה. ביום השמיני, בא' בניסן, משה רבנו מקים את המשכן ומקדש ומושח אותו בשמן המיוחד.
נשיאי שניים עשר השבטים מתנדבים ומביאים שש עגלות ושניים עשר שוורים לרתום לעגלות. על-פי ציווי ה' מקבל משה את נדבתם ומעבירה ללויים לצורך משא המשכן. שתי עגלות וארבעה פרים הוא נותן למשפחת גרשון נושאי היריעות, וארבע עגלות רתומות לששה פרים הוא נותן למשפחת מררי שמשאם כבד יותר - קרשי המשכן. בני קהת לא מקבלים עגלות, שכן הם נושאים את כלי הקודש, שמפאת קדושתם נישאים רק על כתפי הלויים.
בנוסף מביאים נשיאי העדה קורבנות לחנוכת המזבח - בכל יום מביא נשיא אחד מהשניים עשר את תרומת קורבנותיו. התרומה כללה בכל יום: קערת כסף ומזרק כסף ובהם סולת בלולה בשמן למנחה; כף זהב מלאה קטורת; פר אחד; איל אחד; כבש אחד; שעיר עיזים אחד. ועוד שני פרים, חמשה אילים, חמישה גדיים וחמשה כבשים לשלמים.
ההתגלות אל משה (ז, פט)
בפסוק האחרון של הפרשה, מספרת התורה על דרך ההתגלות של ה' אל משה לאחר הקמת המשכן. משה היה שומע את קול האלוקים מדבר אליו מתוך האוהל מעל הכפורת מבין שני הכרובים.
(בפרשת במדבר (חומש במדבר) 176 פסוקים, הפרשה הארוכה בתורה)
חיים משוחררים מכבלי הגלות
גאולה אין פירושה, שעל־ידי היציאה מגלות מזניחים את החיים, הפעולות והעולם שהיה (קודם) בגלות. אדרבה: גאולה פירושה, שהמציאות שהייתה קודם משועבדת בגלות נעשית (לא בטלה חס ושלום, אלא) משוחררת.
והמעלה ושלמוּת הגאולה האמיתית והשלימה היא, שהכול משתחרר. אין שום עניינים שנשארים חס ושלום "אבודים" בגלות, לא יותירו בגלות שום עניין. אפילו ה"נידחים" וה"אובדים"... – ייגאלו. הגאולה תהיה גאולה אמיתית ושלימה בכמות ובאיכות בכל הדברים, מהכלל גדול שבהם עד הפרט שבפרט שבהם: כל יהודי וכל בני ישראל – "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו" (שמות י,ט), וגם חלקם בעולם – "כספם וזהבם איתם" (ישעיהו ס, ט), עם כל פעולותיהם והישגיהם בגלות. הגאולה תשחרר כל אדם ואת כל בני האדם (גם אומות העולם) וכל ענייני העולם, וכל אחד ואחד עם כל ענייניו.
כל העניינים (החיוביים) בגלות נשארים גם הלאה, אלא שיתבטל מצבם הגלותי: שייבטל ההעלם והסתר המכסה על מציאותם האמיתית והפנימית, והשעבוד לדרכי הטבע וגשמיות העולם המשתלשל מזה.
וכפסק דין הרמב"ם (הלכות מלכים, פרק יב): "אל יעלה על הלב שבימות המשיח ייבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג… אמרו חכמים: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד".
החידוש אז יהיה – ש"ויחזרו כולם לדת האמת", "ויתקן (משיח) העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד'" (הלכות מלכים, פרק יא).
(קטעים מהתוועדות שבת־קודש פרשת אחרי־קדושים, י"ג באייר ה'תנש"א; 'תורת־מנחם – התוועדויות' תנש"א כרך ג עמ' 177־182 – תרגום מיידיש)
תמצית: כל הדברים החיוביים שיש היום בגלות, יהיו גם לעתיד לבוא. אלא שהם יהיו משוחררים מכל הבעיות שנוצרות היום בעולם שלנו – עולם שמעלים על הקדושה.
יום שישי
ג סיוןהתשפ"ה
במדבר
לומדים יקרים
הכיתה החסידית זמינה כעת במסך גדול בלבד