אין תמונה זמינה לחודש זה.
פרשת השבוע פרשת שלח
משה שולח מרגלים לתור את הארץ (יג, א-כ)
משה רבנו ממנה את שניים-עשר ראשי השבטים, לצאת לתור את ארץ כנען טרם יכבשו אותה בני ישראל. הוא מצווה עליהם לבחון את טיב הארץ ואת חוזקו וגודלו של העם היושב בה.
תרים את הארץ ומוציאים את דיבתה רעה (יג, כא-לג)
המרגלים תרים את הארץ במשך ארבעים יום, וחוזרים כשבידיהם פרות ענק המעידים על טיב הארץ. הם גם מספרים כי הארץ "זבת חלב ודבש", אך בפיהם דברים קשים על עוצמת האויב ועל כך שהארץ 'אוכלת יושביה'. המרגלים, להוציא כלב ויהושע, מסיקים: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו".
בוכים ונענשים (יד, א-לח)
העם שומע את דברי המרגלים, ופורץ בסערה של בכי, כעס ומרדנות. יהושע וכלב, בגיבויים של משה ואהרון, מנסים לשכנע את העם כי הארץ טובה ויש לבטוח בה', אך העם זועם ורוצה לרוגמם באבנים. הקב"ה נגלה לפתע, ופונה אל משה בדברים קשים על עם ישראל, ועל כוונתו לכלותם. משה מתפלל ומתחנן לפני ה' שיסלח לעם ישראל. הוא גם משתמש בטיעון: "ואמרו הגויים... מבלי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם, וישחטם במדבר". ה' מקבל את תפילתו של משה ואת טיעוניו ואומר "סלחתי כדבריך". ה' מודיע כי לא יכלה את העם, אך גוזר על כל בני הדור, אלו שכבר מלאו להם עשרים שנה, למות במדבר. רק בניהם יזכו להכנס לארץ לאחר נדודים במדבר במשך ארבעים שנה - כנגד ארבעים ימי תיור הארץ. את עשרת המרגלים מוציאי הדיבה הרעה, ה' עונש במגיפה קשה והם מתים מיד.
חטא המעפילים (יד, לט-מה)
העם מבין את טעותו ומצטער עליה, אך טועה בשנית ויוצא לכבוש את הארץ בניגוד להוראת משה. הקרב נגמר בתבוסה, ובני ישראל נאלצים להשלים עם הגזרה הקשה.
ממעיינות החסידות
לכבוש את הארציות
פרשת המרגלים מלמדת, כי גם אנשים גדולים וצדיקים כנשיאי שבטי ישראל עלולים לחטוא. אך כיצד ניתן להבין כי חטאם של אלו מגיע עד כדי מאיסה בארץ המובטחת, וחמור מכך, העדר אמונה באופן קיצוני ביכולת ה' להביא את העם לארץ ישראל תוך השמעת ביטויים "לא נוכל לעלות... כי חזק הוא ממנו" (מהקב"ה כביכול)?!
תורת החסידות מבארת, כי הנשיאים היו בבסיסם אנשי אמונה אוהבי ה'. הם התאהבו בחיי המדבר הרוחניים, רחוק מהמולת החיים הארציים. במדבר קיבלו את מזונם מהשמיים ומוגנו וטופחו על-ידי ענן השכינה האלוקי. הסיור בארץ כנען והמפגש עם תרבות העמים וחיי-עמל-כפיים, החזירו אותם למדבר נחושים לדבוק בחיי הרוח.
זו משמעות דבריהם: "ארץ אוכלת יושביה" - הכניסה לארץ "תבלע" אותנו אל חיי ארציות וחומרנות.
גם החשש - "לא נוכל לעלות", הוא המשך ישיר של תפיסת עולם זו. המרגלים האמינו בכוחו האין סופי של ה', אך חששו כי ניסי מצרים וקריעת ים סוף לא ישובו עוד עם הכניסה לארץ ישראל. בארץ, כך האמינו, יוחלפו חוקי המדבר הניסיים בחוקי טבע אכזריים.
מסתבר, כי המרגלים החוטאים צדקו בכמה מהנחות היסוד שלהם, אך טעו בהבנת הרצון האלוקי.
החיים בארץ אכן דרשו "ירידה" אל הארציות והתמודדות עם מערכות חוקי טבע שלא הכירו כמותם במדבר. אך זהו חפץ ה'. העם שנגאל ממצרים וקיבל את התורה, נדרש עתה לבצע את המשימה: לכבוש את הארץ - את הארציות - ולהפיץ בה את תרבות התורה ואת האור האלוקי.
מנחות ונסכים (טו, א-טז)
בהבאת קורבן מכל סוג - נדר או נדבה, מן הבקר או מן הצאן - יש להביא בנוסף, מנחות ונסכים בשיעור קבוע. התורה משתמשת במידות שנהגו באותם ימים: מידת עשרון לחומרים יבשים (גרגרים, קמח, סולת וכד') ומידת הין לנוזלים.
קורבן מן הכבשים: עשרון אחד סולת מעורב ברבע-הין שמן למנחה. רבע-הין יין לניסוך.
קורבן איל: שני עשרונים סולת מעורבים בשליש-הין שמן למנחה. שליש-הין יין לניסוך.
קורבן מן הבקר: שלושה עשרונים סולת בלולים בחצי-הין שמן למנחה. חצי-הין יין לניסוך.
כאשר סוג הקורבן מחייב הבאת מספר בעלי חיים, 2 כבשים, 7 פרים וכד', יש להכפיל באופן דומה גם את המנחות והנסכים.
התורה מורה על שוויון בין הגרים ובין כל העם בעניין הבאת הקורבנות.
הפרשת חלה
יש להפריש תרומה הנקראת 'חלה' מעיסת בצק.
דיני עבודת כוכבים
הבאת קורבן לשוגגים ועובדים עבודת כוכבים ודין מיתה לעובד במזיד או מגדף.
המקושש ודינו
בני ישראל מגלים כי אחד-העם מקושש עצים בשבת, בניגוד לציווי התורה. היות ועדיין לא נאמר דין איסור זה, מניחים אותו במשמר וממתינים להנחיות. הקב"ה מצווה להמיתו בסקילה, והעדה מקיימת את הציווי.
מצוות ציצית
ה' מצווה להטיל בכל בגד של ארבע כנפות פתילים שזורים, הנקראים ציצית. בין פתילי הציצית צריך להיות פתיל תכלת אחד. בראיית הציצית יזכרו בני-ישראל את מצוות ה', לא יגררו לעשיית עבירות ויהיו קדושים לה' המוציא אותם מארץ מצרים.
(בפרשת שלח (חומש במדבר) 119 פסוקים)
חיים משוחררים מכבלי הגלות
גאולה אין פירושה, שעל־ידי היציאה מגלות מזניחים את החיים, הפעולות והעולם שהיה (קודם) בגלות. אדרבה: גאולה פירושה, שהמציאות שהייתה קודם משועבדת בגלות נעשית (לא בטלה חס ושלום, אלא) משוחררת.
והמעלה ושלמוּת הגאולה האמיתית והשלימה היא, שהכול משתחרר. אין שום עניינים שנשארים חס ושלום "אבודים" בגלות, לא יותירו בגלות שום עניין. אפילו ה"נידחים" וה"אובדים"... – ייגאלו. הגאולה תהיה גאולה אמיתית ושלימה בכמות ובאיכות בכל הדברים, מהכלל גדול שבהם עד הפרט שבפרט שבהם: כל יהודי וכל בני ישראל – "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו" (שמות י,ט), וגם חלקם בעולם – "כספם וזהבם איתם" (ישעיהו ס, ט), עם כל פעולותיהם והישגיהם בגלות. הגאולה תשחרר כל אדם ואת כל בני האדם (גם אומות העולם) וכל ענייני העולם, וכל אחד ואחד עם כל ענייניו.
כל העניינים (החיוביים) בגלות נשארים גם הלאה, אלא שיתבטל מצבם הגלותי: שייבטל ההעלם והסתר המכסה על מציאותם האמיתית והפנימית, והשעבוד לדרכי הטבע וגשמיות העולם המשתלשל מזה.
וכפסק דין הרמב"ם (הלכות מלכים, פרק יב): "אל יעלה על הלב שבימות המשיח ייבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג… אמרו חכמים: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד".
החידוש אז יהיה – ש"ויחזרו כולם לדת האמת", "ויתקן (משיח) העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד'" (הלכות מלכים, פרק יא).
(קטעים מהתוועדות שבת־קודש פרשת אחרי־קדושים, י"ג באייר ה'תנש"א; 'תורת־מנחם – התוועדויות' תנש"א כרך ג עמ' 177־182 – תרגום מיידיש)
תמצית: כל הדברים החיוביים שיש היום בגלות, יהיו גם לעתיד לבוא. אלא שהם יהיו משוחררים מכל הבעיות שנוצרות היום בעולם שלנו – עולם שמעלים על הקדושה.
לומדים יקרים
הכיתה החסידית זמינה כעת במסך גדול בלבד