ב"ה דף הבית להתקשרות בקיום הוראותיו ונלכה באורחותיו
- דף הבית להתקשרות
- חדר ניגונים
- המצפה-בקרוב
- אודות
לא בתקופת ספירת העומר
אין תמונה זמינה לחודש זה.
מ"ע קכד. מל"ת ריג. מ"ע קכב. מל"ת ריד.
מצות עשה מצוה קכד: היא שצונו להניח מה שיפול ויתפרד מן הענבים בבצירתם לעניים. והוא אמרו יתברך ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת פאה. ואינה נוהגת מן התורה אלא בארץ. (קדושים תהיו, מתנות עניים פ"א). מצות לא תעשה מצוה ריג: הזהיר שלא לקבץ הגרעינים שיפלו בכרם בשעת בצירה אבל יעזבם לעניים. והוא אמרו ופרט כרמך לא תלקט וגו', וזה גם כן ניתק לעשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת פאה. (שם, שם). מצות עשה מצוה קכב: היא שצונו להניח עומר השכחה, והוא אמרו ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה, הנה אמרו יהיה הוא הצווי להניחו והוא עשה כמו שאמר בלקט ופאה תעזוב אותם שהוא עשה כמו שבארנו וזו אינה נוהגת מן התורה אלא בארץ. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת פאה. (כי תצא, מתנות עניים פ"א). מצות לא תעשה מצוה ריד: הזהירנו מקחת עומר השכחה. והוא אמרו ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו והשכחה נוהגת בין בתבואה בין באילן. וזה ניתק לעשה שאם עבר ולקחה חייב להשיבה לעניים. והוא אמרו לגר ליתום ולאלמנה יהיה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת פאה. ודע כי השרש אצלנו שכל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה כשקיים עשה שבה אינו לוקה, ואם לא יקיימהו לוקה, דמיון זה הפאה אם קצר אותה אינו חייב מלקות מיד שקצר אבל יש לו להשיב השבלים, וכן אם דש אותם וטחן החטים ולש הקמח יתן מהבצק מה שראוי עליו מן הפאה, ואם קרה שנאבדה אותה החטה בכללה או נשרפה לוקה, כי לא קיים עשה שבה, וכל שכן כשבטלו בידים כמו שאכל את החטה כלה. ולא תחשוב שאמרם בגמרא מכות (דף ט"ז) אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת והתבאר שאותה האחרת היא הפאה יחייב עליה דין זה אמנם בפאה לבד. אבל כי ענין האחרת רוצה בו הפאה וכל מי שדינו דין פאה הפרט והשכחה והלקט והעוללות כל אחד מהם לאו שיש בו קום עשה, ואפשר בו מה שאפשר בפאה מן קיימו ולא קיימו בטלו ולא בטלו, כי הכתוב שממנו למדנו שהפאה יש בה קום עשה הוא אמרו יתעלה לעני ולגר תעזוב אותם וזה בא על הפאה והלקט והעוללות אמר לא תכלה פאת שדך ולקט קצירך וכרמך לא תעולל ופרט כרמך, ואמרו גם כן בעומר השכחה לא תשוב לקחתה, ואחר שמצאנו לשון בגמרא שהפאה הוא לאו הניתק לעשה והביאו ראיה על עשה שבה מאמרו לעני ולגר וכו', הוא ראיה שאלו החמשה לאוין הן לאו הניתק לעשה וכל זמן שמקיים עשה שבה כמו שזכרנו אינו לוקה, וכשהיה בלתי אפשר קיום עשה שבה לוקה, וכל זמן שיהיה אפשר לקיימו ואף על פי שאינו מקיימו עדיין אינו לוקה אבל נצוה אותו לקיימו לבד עד שנדע שכבר עבר האזהרה ולא השאיר לו דרך אפשרות לקיים עשה שבה ואז הוא לוקה, ושמע זה הענין והבן אותו. (כי תצא, שם):אולי היום תספרו את סיפור ואהבת שלכם?
פרשת השבוע פרשת שלח
משה שולח מרגלים לתור את הארץ (יג, א-כ)
משה רבנו ממנה את שניים-עשר ראשי השבטים, לצאת לתור את ארץ כנען טרם יכבשו אותה בני ישראל. הוא מצווה עליהם לבחון את טיב הארץ ואת חוזקו וגודלו של העם היושב בה.תרים את הארץ ומוציאים את דיבתה רעה (יג, כא-לג)
המרגלים תרים את הארץ במשך ארבעים יום, וחוזרים כשבידיהם פרות ענק המעידים על טיב הארץ. הם גם מספרים כי הארץ "זבת חלב ודבש", אך בפיהם דברים קשים על עוצמת האויב ועל כך שהארץ 'אוכלת יושביה'. המרגלים, להוציא כלב ויהושע, מסיקים: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו".בוכים ונענשים (יד, א-לח)
העם שומע את דברי המרגלים, ופורץ בסערה של בכי, כעס ומרדנות. יהושע וכלב, בגיבויים של משה ואהרון, מנסים לשכנע את העם כי הארץ טובה ויש לבטוח בה', אך העם זועם ורוצה לרוגמם באבנים. הקב"ה נגלה לפתע, ופונה אל משה בדברים קשים על עם ישראל, ועל כוונתו לכלותם. משה מתפלל ומתחנן לפני ה' שיסלח לעם ישראל. הוא גם משתמש בטיעון: "ואמרו הגויים... מבלי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם, וישחטם במדבר". ה' מקבל את תפילתו של משה ואת טיעוניו ואומר "סלחתי כדבריך". ה' מודיע כי לא יכלה את העם, אך גוזר על כל בני הדור, אלו שכבר מלאו להם עשרים שנה, למות במדבר. רק בניהם יזכו להכנס לארץ לאחר נדודים במדבר במשך ארבעים שנה - כנגד ארבעים ימי תיור הארץ. את עשרת המרגלים מוציאי הדיבה הרעה, ה' עונש במגיפה קשה והם מתים מיד.חטא המעפילים (יד, לט-מה)
העם מבין את טעותו ומצטער עליה, אך טועה בשנית ויוצא לכבוש את הארץ בניגוד להוראת משה. הקרב נגמר בתבוסה, ובני ישראל נאלצים להשלים עם הגזרה הקשה.ממעיינות החסידות לכבוש את הארציות
פרשת המרגלים מלמדת, כי גם אנשים גדולים וצדיקים כנשיאי שבטי ישראל עלולים לחטוא. אך כיצד ניתן להבין כי חטאם של אלו מגיע עד כדי מאיסה בארץ המובטחת, וחמור מכך, העדר אמונה באופן קיצוני ביכולת ה' להביא את העם לארץ ישראל תוך השמעת ביטויים "לא נוכל לעלות... כי חזק הוא ממנו" (מהקב"ה כביכול)?! תורת החסידות מבארת, כי הנשיאים היו בבסיסם אנשי אמונה אוהבי ה'. הם התאהבו בחיי המדבר הרוחניים, רחוק מהמולת החיים הארציים. במדבר קיבלו את מזונם מהשמיים ומוגנו וטופחו על-ידי ענן השכינה האלוקי. הסיור בארץ כנען והמפגש עם תרבות העמים וחיי-עמל-כפיים, החזירו אותם למדבר נחושים לדבוק בחיי הרוח. זו משמעות דבריהם: "ארץ אוכלת יושביה" - הכניסה לארץ "תבלע" אותנו אל חיי ארציות וחומרנות. גם החשש - "לא נוכל לעלות", הוא המשך ישיר של תפיסת עולם זו. המרגלים האמינו בכוחו האין סופי של ה', אך חששו כי ניסי מצרים וקריעת ים סוף לא ישובו עוד עם הכניסה לארץ ישראל. בארץ, כך האמינו, יוחלפו חוקי המדבר הניסיים בחוקי טבע אכזריים. מסתבר, כי המרגלים החוטאים צדקו בכמה מהנחות היסוד שלהם, אך טעו בהבנת הרצון האלוקי. החיים בארץ אכן דרשו "ירידה" אל הארציות והתמודדות עם מערכות חוקי טבע שלא הכירו כמותם במדבר. אך זהו חפץ ה'. העם שנגאל ממצרים וקיבל את התורה, נדרש עתה לבצע את המשימה: לכבוש את הארץ - את הארציות - ולהפיץ בה את תרבות התורה ואת האור האלוקי.מנחות ונסכים (טו, א-טז)
בהבאת קורבן מכל סוג - נדר או נדבה, מן הבקר או מן הצאן - יש להביא בנוסף, מנחות ונסכים בשיעור קבוע. התורה משתמשת במידות שנהגו באותם ימים: מידת עשרון לחומרים יבשים (גרגרים, קמח, סולת וכד') ומידת הין לנוזלים. קורבן מן הכבשים: עשרון אחד סולת מעורב ברבע-הין שמן למנחה. רבע-הין יין לניסוך. קורבן איל: שני עשרונים סולת מעורבים בשליש-הין שמן למנחה. שליש-הין יין לניסוך. קורבן מן הבקר: שלושה עשרונים סולת בלולים בחצי-הין שמן למנחה. חצי-הין יין לניסוך. כאשר סוג הקורבן מחייב הבאת מספר בעלי חיים, 2 כבשים, 7 פרים וכד', יש להכפיל באופן דומה גם את המנחות והנסכים. התורה מורה על שוויון בין הגרים ובין כל העם בעניין הבאת הקורבנות. הפרשת חלה יש להפריש תרומה הנקראת 'חלה' מעיסת בצק. דיני עבודת כוכבים הבאת קורבן לשוגגים ועובדים עבודת כוכבים ודין מיתה לעובד במזיד או מגדף. המקושש ודינו בני ישראל מגלים כי אחד-העם מקושש עצים בשבת, בניגוד לציווי התורה. היות ועדיין לא נאמר דין איסור זה, מניחים אותו במשמר וממתינים להנחיות. הקב"ה מצווה להמיתו בסקילה, והעדה מקיימת את הציווי. מצוות ציצית ה' מצווה להטיל בכל בגד של ארבע כנפות פתילים שזורים, הנקראים ציצית. בין פתילי הציצית צריך להיות פתיל תכלת אחד. בראיית הציצית יזכרו בני-ישראל את מצוות ה', לא יגררו לעשיית עבירות ויהיו קדושים לה' המוציא אותם מארץ מצרים. (בפרשת שלח (חומש במדבר) 119 פסוקים)לא נמצא תוכן גאולה לתאריך זה