מצות עשה מצוה קנ: היא שצונו לבדוק בסימני העוף שיהיו קצת מינין ממנו מותרין, וסימני העוף לא נאמרו מן התורה אבל הגיע בחקירה כשאנחנו חפשנו המינין שנכתב איסורן אשר מצאנו בהם סגולות יכללו אותם והם סימני עוף טמא, והיותנו גם כן בעופות דנין זה טמא וזה טהור וזה מצות עשה. ולשון ספרי כל צפור טהורה תאכלו זו מצות עשה. הנה נתבאר מה שרמזנו אליו. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בחולין. (ויהי ביום השמיני, קדושה הלכות מאכלות אסורות פ"א). מצות עשה מצוה קנא: היא שצונו לבדוק בסימני חגבים גם כן, והן כתובין בתורה כל אשר לו כרעים ממעל לרגליו וענין זאת המצוה הוא כמו שבארנו במצוה שלפניה, והכתוב שבה הוא אמרו את אלה מהם תאכלו את הארבה. וכבר התבארו דיני מצוה זו במסכת חולין. (ויהיה ביום השמיני, קדושה הלכות מאכלות אסורות פ"א). מצות עשה מצוה קנב: היא שצונו לבדוק בסימני דגים והם כתובים. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו את זה תאכלו מכל אשר במים. ובבאור אמרו בגמרא (חולין ס"ו:) האוכל דג טמא עובר בעשה ולא תעשה, כי מאמרו זה תאכלו שומע אני שזולתו לא יאכל, ולאו הבא מכלל עשה עשה. הנה נתבאר מאמרו את זה תאכלו מצות עשה. והענין באמרנו זו מצות עשה מה שזכרתי לך, והוא היותנו מצווין לדון באלו הסימנים ולומר שזה מותר לאכלו וזה אינו מותר לאכלו, כמו שאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, והבדלתם אמנם תהיה בסימן, ולכן יהיה כל מין ומין מארבעה אלו המינין והסימנין מצוה בפני עצמה, כלומר סימני בהמה וחיה ועוף וסימני חגבים ודגים. וכבר ביארנו לשונותם בקראי עשה ביחוד. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו כלומר סימני דגים בפרק ג' ממסכת חולין. (ויהי ביום השמיני, הלכות מאכלות אסורות פ"א). מצות לא תעשה מצוה קעב: הזהירנו מלאכול בהמה טמאה וחיה טמאה. והוא אמרו יתעלה את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו'. ואולם שאר בהמה טמאה לא בא עליה לאו בבאור אבל מאמרו וכל בהמה מפרסת פרסה ומעלת גרה בבהמה אותה תאכלו, הנה הודיע שכל מי שאין לו סימנין אלו יחד הוא מוזהר על אכילתו והאוכל חייב, אבל הוא לאו הבא מכלל עשה שהתבאר שהוא עשה, והשרש אצלנו לאו הבא מכלל עשה עשה ואין לוקין עליו. ואמנם נאסר לנו שאר בהמה וחיה טמאה ואנו חייבין על אכילתן מלקות מקל וחומר שאנו אומרין כשהחזיר והגמל שבו סימן טהרה אחד לוקין עליו קל וחומר לשאר בהמה וחיה טמאה שאין להם סימן טהרה כלל שלוקין עליו. ולשון ספרי בכל זה אמר אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה אין לי אלא בעשה בלא תעשה מנין תלמוד לומר את זה לא תאכלו אין לי אלא אלו בלבד שאר בהמה וחיה טמאה מנין ודין הוא מה אלו שיש בהן סימן טהרה הרי הן בלא תעשה על אכילתם שאר בהמה טמאה שאין בהן סימן טהרה כלל אינו דין שתהא בלא תעשה על אכילתן, נמצאו הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב ושאר בהמה טמאה מן הקל וחומר נמצאת מצות עשה שהן מן הכתוב ומצות לא תעשה מקל וחומר, אבל הקל וחומר זה אמנם הוא לגלויי מלתא בעלמא כמו שזכרנו לא תעשה של"ו בבתו לפי מה שנתבאר במקומו, ולפיכך מי שיאכל כזית מבשר בהמה טמאה או חיה טמאה מאי זה מין שיהיה מהן לוקה מדאורייתא, ודע זה. (ויהי ביום השמיני, קדושה הלכות מאכלות אסורות פ"א). מצות לא תעשה מצוה קעד: הזהירנו מלאכול עוף טמא. והוא אמרו יתעלה במינים ההם ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכל וגו', ומי שאכל מבשרם כזית לוקה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו עם השתים שלפניה בשלישי מחולין. (ויהי ביום השמיני, קדושה הלכות מאכלות אסורות פ"ב):
אולי היום תספרו את סיפור ואהבת שלכם?
פרשת השבוע פרשת בהר בחוקותי
שמיטה (כה,א-ז)
לאחר שש שנות עבודת אדמה, יש לקדש את השנה השביעית ולהניח לעבודת הארץ. גידולי הקרקע בשנה זו הינם הפקר ומותרים לכל. מצוות השמיטה נוהגת רק בארץ ישראל.
יובל (כה, ח-יח)
לאחר שבע שמיטות - ארבעים ותשע שנים, מגיעה שנת החמישים - שנת היובל. גם בשנה זאת נוהגים דיני שמיטה. בשנה זו יוצאים כל העבדים העבריים לחרות ושבים איש אל משפחתו. גם האחוזות והקרקעות שנמכרו מאיש לאיש, חוזרות לבעליהן. את שנת היובל יש לקדש בתקיעת שופר, ביום הכיפורים של שנת החמישים. בגלל השופר, הנקרא גם יובל, נקבע שם השנה לשנת יובל.
כיוון שתוקפה של עסקת הנדל""ן אמור להסתיים על-פי דין התורה בשנת היובל, יש להזהיר את הקונה כי עליו לשקלל נכון את המחיר ולקחת בחשבון את מספר השנים שנותרו עד היובל, אז תחזור הקרקע לבעליה הראשון. כך לא יחטאו המוכר או הקונה בהונאה.
מה נאכל בשנה השביעית...? (כה, יט-כב)
התורה מעלה שאלה רטורית: ""וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו""?! והפסוק משיב: ""וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשות את התבואה לשלוש שנים"" (השנה השישית, השביעית, וחלק מן השמינית, עד שתנבוט התבואה החדשה).
חזרת נכסי הנדל""ן לבעליהם (כה, כג-כח)
התורה גם מסבירה את סיבת חזרת הקרקעות לבעלים הראשונים, על-פי החלוקה שנחלקה ארץ ישראל לשבטים ולמשפחות: ""כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי"".
גאולת קרקעות (כה, כט-לד)
כחלק מרצון ה' שנכסי הנדל""ן ימצאו את דרכם חזרה לבעלים הראשונים, יורשי הנחלה בחלוקת הארץ, התורה מציבה 'תחנות יציאה' בעסקאות נדל""ן השונות. המוכר בית בעיר מוקמת חומה, יכול לגאול אותו - לרכוש חזרה מהמוכר, עד תום שנה מהמכירה. אך אם לא גאל עד תום שנה, המכירה היא לצמיתות ואינה חוזרת אף ביובל.
בית הנמצא בעיר שאינה מוקפת חומה, יכול להיגאל בכל עת, ואף אם אינו נגאל, חוזר חינם לבעלים בשנת היובל. דין זה מתייחס אף לערי הלווים.
איסור ריבית (כה, לה-לח)
התורה אוסרת לקחת ריבית על הלוואה. ה' מזהיר מפני ניצול חולשת הלווה הזקוק לכסף, ואומר כי גם אם יילחץ הלווה ויתרצה לשלם ריבית - הוא, הקב""ה, אוסר זאת.
עבד עברי ועבד כנעני (לה, לט-מו)
יהודי שמפאת מצבו הכלכלי נאלץ למכור עצמו לעבד, יקבל בבית הקונה, האדון היהודי, מעמד מיוחד. אסור להעבידו בעבודות בזויות ככל עבד. עבודתו תהיה כעבודת פועל שכיר. לאחר שש שנים הוא ישתחרר, ואם הגיעה שנת היובל לפני מלאת שש שנים לעבודתו, יצא לחופשי חינם. אין לרדות בעבד זה, וצריך לזכור כי בני ישראלהם עבדי ה' ולא עבדים לעבדים.
עבד גוי, קנוי בקניין הגוף ועבדותו מלאה ועולמית. הוא אינו יוצא לחירות, ועובר כנכס בירושה.
עברי הנמכר לגוי (כה, מז-נה)
יהודי שמצבו הכלכלי קשה ומוכר עצמו לגוי, תושב הארץ, יוצא אף הוא בשנת היובל. אולם, על חבריו מישראלמוטלת החובה להזדרז ולגאול אותו בכסף לפני שנת החמישים. צריך גם לעמוד על כך שהגוי לא ירדה ביהודי, וכמו שהתורה מנמקת: "" כי לי בני ישראלעבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים...""
איסור עבודה זרה, שמירת השבת והמקדש (כו, א-ב)
בסיום הפרשה מחזקת התורה שלושה ציווים עליהם כבר למדנו: איסור עבודה זרה על סוגיה השונים, חיוב שמירת השבת וקדושת המקדש.
(בפרשת בהר 57 פסוקים)
פרשת בחוקותי
""אם בחוקותי תלכו..."" (כו, ג-יג)
הקב""ה מבטיח לבני ישראל, שאם יקפידו ללכת בחוקות התורה יזכו לברכה בשדות ובפרי העץ, לשלום ולשלווה, לברכה בבית ולגדולה רוחנית וקרבה לה'.
""ואם לא תשמעו לי..."" (כו, יד-מו)
אם יסרבו בני ישראל לקבל את חוקי התורה ולא ישמעו בקול ה', צפויים להם עונשים כבדים. התורה מפרטת שורה ארוכה של מכות וחוליים בבית ובשדה, בבריאות ובמשפחה עד גירוש קולקטיבי מן הארץ, תוך מכות קשות מהאויבים הכובשים ומגלים.
בסיום הדברים הקשים מבטיח ה', כי גם בסופה של הדרך הקשה קיימת ה'תשובה' של הפרט ושל הכלל, וסוף ישראל לשוב לארצם על-פי הברית שכרת ה' עם האבות ומרוב אהבתו אותם.
נדרי ערך נפש (כז, א-ח)
כאשר יהודי נודר לה' 'ערך נפש', כלומר, מתחייב להביא להקדש תמורת נפש מישראל באומרו ""ערך פלוני עלי להקדש"", אין מחשבים ערך כל-שהוא, מסחרי או רגשי. התורה קובעת ערכים קבועים שאינם קשורים לערך כספי משוערך.
וכך נקבע כי הנודר ערך זכר מבן עשרים עד שישים - ישלם להקדש חמישים שקלים, מגיל חמש ועד עשרים - עשרים שקלים, מבן חודש עד גיל חמש - חמשה שקלים ומגיל שישים ומעלה - חמשה עשר שקלים.
הנודר להביא להקדש ערך נקבה מגיל עשרים ועד שישים - ישלם שלושים שקלים, מבת חמש ועד עשרים - עשרה שקלים, מגיל חודש עד גיל חמש - שלושה שקלים ומגיל שישים ומעלה - עשרה שקלים.
כאשר הנודר אינו יכול לעמוד בערכים אלו, יעריך הכוהן את מידת יכולתו ויקבע ערך כספי בהתאם.
כל השקלים האמורים, הם שקלי כסף הנוהגים באותם ימים.
הקדש ותמורתו (כז, ט-לד)
כאשר מקדיש אדם בהמה טהורה וראויה לקורבן, אין דרך להמיר אותה כיוון שחלה קדושה על גופה. אם בכל זאת יבצע המקדיש פעולת המרה, תהיה היא ותמורתה קודש.
כאשר הבהמה המוקדשת טמאה, ובמילא אינה ראויה להקרבה, אין חלה הקדושה על גופה וניתן להמירה על פי הערכת שוויה על-ידי הכוהן, ובתוספת חומש - עשרים אחוזים.
כך גם המקדיש בית ורוצה לתת את תמורתו, עליו לקבל את הערכת הכוהן ולהוסיף עשרים אחוזים.
אך אם מעוניין אדם אחר, לא המקדיש, לקנות את המוקדש מגזבר ההקדש, לא יחויב בתוספת החומש.
שדה תבואה שהוקדש, אינו נפדה על-פי ערכו המסחרי, אלא על-פי קביעת התורה: סך חמישים שקל כסף לכל מידת 'חומר שעורים'.
גם במקרה זה, המקדיש יכול לגאול את שדהו בתוספת חומש. אם לא גאל, ישוב אליו השדה ביובל. אך אם קודם היובל מכר גזבר ההקדש את השדה לאחר, בהגיע היובל לא ישוב השדה לבעליו הראשונים אל יתחלק בין הכוהנים.
אך אם המקדיש אינו הבעלים המקורי של השדה (זה שקיבל את השדה בחלוקת הארץ) אלא קנה אותו מייד בעליו הראשונים, ישוב השדה בשנת היובל למי שקיבלו בירושת הארץ, גם אם נמכר על-ידי הגזבר.
התורה מפרטת בהמשך הכתובים עוד כמה מהדינים החלים על המוקדשים ותמורתם על-פי העקרונות שציינו.
(בפרשת בחוקותי 78 פסוקים. סך-הכול בהר-בחוקותי 135 פסוקים)