הזהיר שלא לבא על אשה בלא כתובה וקדושין, והוא אמרו לא תהיה קדשה מבנות ישראל. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר, והוא אמרו אל תחלל את בתך להזנותה. ולשון ספרי אל תחלל את בתך להזנותה זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות. ושמע ממני למה כפל לאו זה בזה הלשון ואיזה ענין נוסף בו, וזה שכבר קדם שהבא על הבתולה בין שיהיה מפתה או אונס שאין חייב שום עונש מן העונשין אלא קנס ממון ולקחת אותה כמו שהתבאר בכתוב, והיה עולה במחשבתנו שאחר שזה הדבר אין בו אלא קנס ממון שיהיה דינו כדין כל דבר שבממון, וכמו שיש רשות לאדם לתת לחבירו ממונו כמו שירצה ויפטרהו במה שיש לו אצלו, שיהיה לו כמו כן מותר שיקח בתו הנערה ויתננה לאיש שיבעל אותה ויפטרהו מזה, אחר שזה זכות מזכיותיו, רוצה לומר החמשים כסף שהם לאבי הנערה, או גם כן יתננה לו על תנאי שיקח ממנו כך וכך דינרים, על כן הזהיר מזה ואמר אל תחלל את בתך להזנותה, לפי שזה שדנתי לענשו ממון לבד, אמנם הוא כשיקרה שיפתנה איש או יאנוס אותה, אבל כשיהיה הענין ברצון שניהם יחד ובהסכמה אין דרך לזה. והראיה בזה הטעם באמרו לא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה, לפי שהפתוי והאונס לא יקרה אלא מעט אבל כשהיה הענין בבחירה והסכמה ירבה זה ויתפשט בארץ, וזה טעם יפה מאד ומשובח בזה הפסוק והוא נאות לכל מה שזכרוהו החכמים למה שהסכימו עליו הדינים התוריים. ועל זה הלאו דפנויה לוקין. והתבארו משפטי מצוה זו במקומות מיבמות. (כי תצא, נשים הלכות אישות):
פרשת השבוע פרשת אחרי
עבודת יום הכיפורים (טז, א-לד)
ה' מצווה את משה ללמד ולצוות את אהרון אחיו את סדר עבודת יום הכיפורים במשכן. עבודת יום הכיפורים כוללת כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים להקטרת קטורת. בגלל חשיבות העניין וחומרתו פותחת התורה בעניין זה, תוך אזהרה שמלבד כניסה אחת ויחידה זו, אל-לו לאהרון לבוא אל קודש הקודשים פנימה במהלך השנה כולה, ובהקשר לכך מזכירה את מיתת נדב ואביהוא.
העבודות המיוחדות של יום הכיפורים נעשות בבגדים לבנים, ולא בבגדי הזהב אותם לובש הכהן הגדול בעת עבודתו הרגילה.
בין שאר עבודות היום הקדוש מזכירה התורה את הקרבת פר החטאת שמביא הכוהן הגדול לכפרתו ולכפרת בני ביתו ואת שני השעירים - 'שיער לה' ושעיר לעזאזל', שעל-פי גורל, אחד מהם מוקרב על המזבח והשני נלקח למיתה במדבר. השעיר לעזאזל מובל על-ידי שליח מיוחד, לאחר שהכוהן סומך על השעיר את ידיו ומכפר בו את כל עוונות ישראל.
עבודת הקורבנות כוללת כרגיל הקרבה על המזבח, זריקת הדם כל קרנות המזבח וביום הכיפורים גם הזאת דם הקורבנות על הפרוכת המבדילה בין הקודש ובין קודש הקודשים.
בצוותה על עבודת הכהן ביום הכיפורים, מזכירה התורה כי זהו יום תענית לכל ישראל יום האסור במלאכה - שבת שבתון לכפרת עוונות.
קורבנות - רק במקדש (יז, א-ט)
הקרבת הקורבנות מותרת רק בבית המקדש. אחת ממטרות הקרבת הקורבן וזריקת דמו על המזבח היא כפרה לנפש האדם. כאשר מקריבים מחוץ למקדש ואת הדם שופכים במקום שאינו מזבח לה', כאילו שופכים את דם האדם, שכן "הדם הוא הנפש"!
דינו של המקריב מחוץ למקום המיועד - כרת.
איסור אכילת דם, וחובת כיסויו בעפר (יז, י-יד)
בהמשך להגדרת דם הקורבן כמכפר על נפש האדם, אוסרת התרה אכילת דם (בהיותו בתוך בשר המאכל) או שתייתו. גם כאן אומרת התורה "כי הדם הוא בנפש יכפר", וממילא נועד להקרבה ולא לאכילה. גם כאשר שוחטים חיה או עוף למאכל ולא להקרבה, חובה לכסות לפחות חלק מן הדם בעפר.
אכילת נבלת העוף מטמאת (יז, טו-טז)
נבלה של עוף טהור, שמותר באכילה אם נשחט כראוי, אינה מטמאת במגה. מחדשת התורה, שכאשר אוכלים את נבלת העוף, נטמאים וחייבים בטבילה ובכביסת הבגדים.
קדושת ישראל בטהרת המשפחה (יח, א-ל)
הקב"ה מזהיר את ישראל לבל יחטאו בטומאת ממצרים ממנה הם עולים, ולא יסגלו את מעשי ארץ כנען אליה הם באים. עיקר ההזהרה מתייחסת לגילוי עריות במשפחה, לאיסור נידה ולמשכב זכר ובהמה. התורה כוללת במנהגים רעים אלו גם סוגים של עבודה זרה כהעברת הבנים למולך.
התורה עושה הקבלה בין עמי הארץ העומדים להיות מגורשים ממנה בגלל חטאיהם, למה שעלול לקרוא לישראל: "ותטמא הארץ, ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה"
קדושה זו מחייבת את בני-ישראל במיוחד, כפי שמסיימת הפרשה במילים "אני ה' אלוקיכם".
(בפרשה 80 פסוקים)
עולם מלשון העלם
"עולם" מלשון "העלם" – הוא מעלים ומסתיר את הקדושה; לא רואים עליו מיד מי ברא אותו ואיך השם מנהל אותו.
לאורך כל השנים שעברו מאז בריאת העולם, יש לתורה ולמצוות מטרה אחת – לגלוֹת. לגרום לכך שהעולם עצמו יַראה לכולם, את הקדוש ברוך הנמצא בתוכו.
יום חמישי
י״ב איירהתשפ"ה
אחרי
לומדים יקרים
הכיתה החסידית זמינה כעת במסך גדול בלבד
לומדים יקרים
הכיתה החסידית זמינה כעת במסך גדול בלבד