היא שצונו להיות הזב טמא, ומצוה זו כוללת משפט הדברים שיהיה בהן זב ותאר היותו מטמא לזיבתו. (מצורע, טהרה הלכות טומאת מטמאי מושב פ"ו)
פרשת השבוע פרשת חיי שרה
אברהם קובר את שרה אשתו (כג, א-כ)
בגיל 127 שנים, הולכת שרה לעולמה. מסמיכות ציון פטירתה לסיפור העקידה לומדים חז"ל, כי ליבה של שרה הקשישה לא עמד לה בשמעה כי בנה האהוב יצחק מובל לעקידה.
אברהם עולה מבאר שבע, אליה הגיע מהעקידה בהר המוריה-ירושלים, אל חברון, כדי לספוד לשרה ולעסוק בקבורתה. הוא יודע על ייחודה של מערת המכפלה (בית קבורה ועליית גג על גביו) שבחברון, שם נקברו אדם הראשון וחווה אשתו. לאחר משא-ומתן קצר עם בעל הקרקע, עפרון מבני חת, אברהם רוכש את המקום בסכום של "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר". מפני כבודו וגדולתו של אברהם, עפרון החיתי מוכן אומנם למסור את אחוזת הקבר ללא תמורה כספית, אך אברהם, מעדיף לשלם במיטב כספו בעבור המקום. זאת למרות ההבטחה האלוקית לירושת הארץ לבניו.
אברהם קובר את שרה במערת המכפלה.
אברהם שולח את אליעזר לשדך את יצחק (כד, א-ט)
שרה נפטרה, אברהם כבר זקן ויצחק עדיין לא נשוי. אברהם מצווה לעבדו הנאמן אליעזר לצאת לחרן, מולדת אברהם, בה גרים עדיין בני משפחתו. משם יביא העבד כלה ליצחק. אברהם מתכוון לרבקה בת בתואל אחיינו.
אברהם משביע את אליעזר לבל ישדך לבנו מבנות הכנעניים יושבי הארץ. הוא גם אוסר עליו להסדיר את השידוך באופן שיאלץ את יצחק לרדת להתגורר בחרן. השליחות היא להביא את רבקה אל ארץ כנען.
אליעזר מקשה, שמא לא תסכים הנערה לבוא. אברהם מביע את בטחונו בה' שעזר לו עד עתה, שיפליא את ברכתו גם עתה. בכל אופן הוא פוטר את אליעזר העבד הנאמן מחובת השליחות ומהשבועה, באם לא תרצה רבקה ללכת עמו ארצה.
שליחות מופלאה (כד, י-כו)
אליעזר יוצא לשליחות מלווה בעשרה גמלים טעונים בכל טוב, נדוניה ומתנות לכלה ולמשפחתה. באורח פלא מתקצרת דרכו, ולעת ערב הוא מוצא את עצמו בפאתי העיר, ליד באר המים. הייתה זו השעה שהבנות יוצאות לבאר לשאוב מים לביתן. אליעזר מקווה שגם הכלה המיועדת תגיע אל הבאר, אך מתלבט כיצד יזהה אותה. הוא נושא תפילה לה' ומבקש לגלותה בדרך של סימן-גורל מוסכם: הנערה אליה יפנה ויבקש מים, והיא בטובה תיאות להשקותו ואף תציע מים להשקות את הגמלים, היא הנערה המיועדת לבן אדונו.
והנה, בטרם סיים לשאת את תפילתו-משאלתו, הבחין אליעזר בנערה יפה ואצילית נגשת אל המים, ובדרך נס עולים המים לקראתה. העבד רץ אליה ומפנה את בקשת סימן-הגורל: "הגמיאני נא מעט מים מכדך". הנערה נענית במאור פנים, משקה את אליעזר, ומייד מציעה לשאוב ולהשקות גם את הגמלים. אליעזר הנרגש לא מספיק להגיב, וכבר היא רצה בזריזות לשאוב מים ולהשקות את הגמלים.
אליעזר ניגש לנערה ומרעיף עליה תכשיטים יקרים מרכושו של אברהם. רק עתה הוא שואל למוצאה, והיא מאשרת את היותה בתו של בתואל בן מלכה ונחור אחי אברהם. לשאלתו אם יש מקום בביתם לארח אותו, היא משיבה מייד בחיוב.
אליעזר קד ומשתחווה לה', מודה על הנס הגדול בהצלחת חלקה הראשון של השליחות.
השידוך (כד, כז-ס)
עוד אליעזר עומד ומודה לה', רבקה רצה הביתה ומבשרת על בוא האורח החשוב. לבן אחי רבקה, שרואה על-פי תכשיטי אחותו כי מדובר בשליח של משפחה עשירה, רץ לקבל את פני האורח ולהזמינו הביתה. אליעזר מגיע לבית בתואל, ולאחר שדואג למלוויו ולגמליו, מבקש לשבת עם בני הבית למטרת שליחותו.
כשמגישים לפניו ארוחה, הוא מסרב להכניס דבר לפיו. חובתו לבצע את שליחות אברהם קודמת לכול. וכך הוא פותח ומציג את עצמו: "עבד אברהם אנוכי". הוא מספר על אברהם, על משפחתו ועל עושרו הגדול. בהמשך דבריו הוא מתאר את השתלשלות שליחותו על-ידי אדוניו, את הניסים והנפלאות שאירעו בדרכו, ואת ההצלחה הניסית בזיהויה של רבקה. בסיום הוא מבקש את ידה של רבקה עבור יצחק.
בתואל, אביה של רבקה, ולבן אחיה, ממהרים להביע את הסכמת המשפחה באומרם, כי נראה ש"מהשם יצא הדבר". אליעזר נרגש שוב מהדרך הקלה והמהירה בה מתבצעת שליחותו, ומודה לה'.
העבד מוציא את המתנות היקרות שהביא עמו ומעניק לכלה ולבני משפחתה. הוא מבקש לצאת עמה מייד לארץ כנען. המשפחה מבקשת לעכב את הליכתה המיידית, ומציעה לשאול את רבקה עצמה. הנערה פוסקת כי תלך מייד. בני המשפחה נפרדים מרבקה בברכות.
יצחק נושא את רבקה לאישה (כד, סא-סז)
רבקה נלווה בנערותיה, יוצאת לדרך עם אליעזר. בהתקרבם אל מקום מאהל אברהם, מבחינה רבקה באדם נשוא פנים ובעל מראה אצילי. היה זה יצחק שיצא לשוח בתפילה לפני ה'. רבקה ממהרת לרדת מן הגמל, ולשאלתה, מי האיש, משיב אליעזר כי זהו אדונו יצחק. רבקה מכסה את ראשה בצעיף לכבוד חתנה.
לאחר ששמע מהעבד את כל השתלשלות הדברים, לוקח יצחק את רבקה כלתו, ומביא אותה לאוהל שרה אמו. יצחק מתנחם על פטירת אמו באהבתו את רבקה.
אברהם מצווה רכושו ליצחק לפני מותו (כה, א-יח)
לאחר פטירתה של שרה משיב אברהם את פילגשו הגר, המכונה בפסוק - קטורה. נולדים לו ילדים, אך הוא משלח את כולם מפני יצחק בנו יחידו האהוב. הוא נותן להם מתנות, כשאת רכושו הרב ואת כל זכויותיו וקניינו הוא מוריש ליצחק, עליו אמר הקדוש-ברוך-הוא "כי ביצחק יקרא לך זרע".
בגיל מאה שבעים וחמש שנה, מסתלק אברהם מן העולם. הפסוק אומר "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו", ומכאן לומדים חז"ל כי ישמעאל חזר בתשובה, שכן ראה לנכון לתת ליצחק להיות קודם אליו.
בסיום הפרשה מספרת התורה על שושלת משפחת ישמעאל, ועל כך שהוא נפטר בן 137 שנים.
(בפרשה 105 פסוקים)
איך אפשר 'להכריח' בנועם?
. . מוזכר לעיל שמשיח "יכוֹף כל ישראל לֵילֵך בה ולחזק בִּדקהּ":
לכאורה אינו מובן: הרי בנוגע לתורה נאמר "דרכיה דרכי נועם" ואפילו "כל נתיבותיה שלום", ואם כן, מה מקום לעניין של כפייה?
אך העניין הוא – שמצד פנימיות הנשמה הרי רצונו של כל אחד מישראל הוא בטוב... אלא, שיש עניינים שבינתיים (-שבאמצע), בין פנימיות הנשמה להפועַל, שמעלימים על פנימיות הנשמה, ובעניינים אלו תהיה הכפייה.
כלומר: משיח יגַלה את פנימיות הנשמה, כידוע שמשיח יגלה בכל אחד מישראל את בחינת היחידה שבו, שהיא מיוחדת עם בחינת יחיד, כך, שבחינת היחידה ופנימיות הנשמה תאיר גם בחיצוניות הנשמה ובכוחות הפנימיים, ועד שתחדור גם את נפש הבהמית והגוף וחלקו בעולם.
וכיוון שמשיח יגלה את פנימיות הנשמה, הרי מצד פנימיות הנשמה רוצה כל אחד מישראל למלא את רצון העליון,
– כלומר: כאשר יהודי מעורר את רצונו העצמי, ללא פניות כלל, אזי רצונו הוא אך ורק למלא את רצון העליון...
(קטעים מהתוועדות אחרון של פסח תש"כ – בלתי מוגה; 'תורת־מנחם – התוועדויות' כרך כח)
תמצית: המשיח יכוֹף (-יכריח) את ישראל ללכת בדרך התורה, על־ידי זה שיגַלה את הרצון הפנימי שיש לכל יהודי בפנימיות הנשמה – לעשות רק את רצון השם.
יום שישי ט״ז מר-חשווןהתשפ"ה
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב עזב את העיר ליובאוויטש בגלל מלחמת העולם הראשונה ומתיישב ברוסטוב על נהר דון - בשנת תרע"ו
חיי שרה
לומדים יקרים
הכיתה החסידית זמינה כעת במסך גדול בלבד