פרשת השבוע פרשת ראה

הברכה והקללה (יא, כו-לב)

משה מציב לפני בני-ישראל משוואה ברורה: לפניהם ברכה וקללה. אם ישמרו את מצוות ה' תחול עליהם הברכה, ואם לאו, תחול עליהם הקללה. טקס אמירת נוסחי הברכה והקללה יתקיים בעתיד, כאשר יחצו את הירדן ויגיעו לעמק שבין הר גריזים, הוא הר הברכה, ובין הר עיבל, הוא הר הקללה.

ניתוץ האלילים ודרך עבודת הקורבנות (יב, א-כט)

עם הכניסה לארץ מצווים בני-ישראל להכרית את כל סממני עבודת האלילים המאפיינת את עמי הארץ הנכבשים על-ידם.
כמו-כן עבודת ה' אינה כדרך הגויים, לפיה כל אחד זובח ומקריב במקום שיחפוץ. עבודת הקורבנות, מבהיר משה, תתקיים במקום שיבחר ה'. בתחילה במשכן ואחר-כך בבית המקדש בירושלים.
בתקופת כיבוש הארץ וחלוקתה, וכל עוד תתקיים העבודה במשכן, תהיה אפשרות להקריב גם בבמות - מזבחות מקומיים. אולם במזבחות אלו ניתן להקריב רק נדבות ונדרים אישיים, ולא קורבנות המתחייבים מציווי התורה. כשיבנה המקדש, יאסרו הבמות כליל.
במקדש, שם יוקרבו הקורבנות, יתקיים גם המרכז הרוחני של העם. לשם יש להביא גם את הנדרים והנדבות, לשם יעלה העם לשמוח לפני ה'. שחיטה לשם אכילת בשר, כזו שאינה באה כקורבן לה', יכולה להתקיים בכל מקום.
עוד מונה משה את הדינים הבאים:
- אין לאכול בשר עם הדם.
- מעשרות ובכורות - יש לאכול רק בירושלים.
- יש לזכור את הלוי, שאין לו נחלה בארץ, ומחייתו מהמעשרות.

איסורי עבודה זרה (יב, ל - יג, יט)

התורה מפרטת כמה איסורים ודינים שעניינם עבודה זרה, שאינה לרוח ה':
- שריפת אנשים, ביניהם הבנים והבנות, לפני אלוהי השקר.
- אין להאמין למציג עצמו כנביא, ומצווה לעבוד אלוהים אחרים. אדם כזה הוא נביא שקר ויש להורגו.
- אדם המסית לעבודת אלילים, דינו מוות בסקילה.
- 'עיר הנידחת' - עיר שהפכה כולה אלילית, לאחר שאנשים מתוכה הסיתו את כל יושביה לעבוד עבודה זרה. יש להרוג את כל יושבי העיר, לרכז את כל רכוש התושבים ברחוב העיר ולהעלותו באש.

איסור מנהגי גויים ומאכלים אסורים (יד, א-כא)

עם ישראל הוא עם-סגולה, קדוש לה', ובני העם הם בנים של הקב"ה. לכן הם אסורים במנהגי הגויים וביניהם, תספורת השערות בדרכים שונות כאות אבל על מת.
מסיבה זו, אסורים ישראל גם באכילת בעלי חיים שאינם טהורים:
- הבהמות והחיות המותרות הן אלה שמפריסות פרסה, שוסעות שסע ומעלות גרה, כמו: שור, כבש, עז, צבי ואייל.
- בהמות וחיות שאינן עונות על אחד ממבחנים אלו, אסורות באכילה, כמו: גמל, ארנבת, שפן וחזיר.
- סימני הטהרה בבעלי החיים המימיים הם סנפיר וקשקשת.
- התורה מונה גם את בעלי הכנף המותרים והאסורים באכילה.
- שרץ העוף, כל בעלי הכנף הקטנים, הרוחשים על הארץ, אסורים באכילה.
- חל איסור על אכילת נבלה, כלומר, בעל חי שמת הלא שחיטה כהלכה.
- אסור לבשל בשר וחלב יחדיו.

דיני המעשרות (יד, כז-כט)

התורה מתמקדת בפרשה זו ב'מעשר שני'. זהו המעשר שנוהג בחלק מהשנים, ואותו אוכל החקלאי בעצמו, אלא שחובתו לאכול אותו, או את תמורתו, בירושלים. התורה מזכירה גם את הלוי שיש לזכור להפריש את ה'מעשר ראשון' המגיע לו.

שמיטת כספים (טו, א-יא)

אחת לשבע שנים, בשנה בה נוהגת שמיטת הקרקעות, יש לקיים גם את מצוות שמיטת כספים. כלומר, כל חובות הלווים מתבטלים בשנה זו.
התורה מזהירה מפני מצב, שלקראת השנה השביעית לא יסכימו להלוות לנצרכים, מחשש של שמיטת החוב.

עבד עברי (טו, יב-יח)

אדם שנתפס בגניבה, אך הגניבה אינה בידו ואין לו כסף או רכוש בהם יוכל להשיב את הגניבה, נמכר על-ידי בית-הדין לעבד.
התורה מצווה על האדון הקונה את העבד, לשלחו לחופשי לאחר שש שנות עבודה. התורה גם קובעת כי אין לשלחו חינם. יש לתת לו מענק שחרור.
אם העבד מצידו אינו מעוניין לצאת לחופשי, מביאו אדונו לבית הדין, שם הוא רוצע את אוזנו, כאות קלון על שבחר בעבדות לבשר-ודם חלף השתעבדות לה' בלבד. בכל מקרה, בבוא היובל - שנת החמישים (מועד כללי שאינו קשור לחישוב שנות עבודתו של עבד זה), יצא עבד לחירות.

בכור הבקר והצאן (טו, יט-כג)

כאשר נולד בכור בעדר, אסור להשתמש בו לעבודה, ואסור לגזוז את צמרו. יש להביאו כקורבן לה'. אם הבכור הוא בעל-מום האסור בהקרבה, מותר לשחטו ולאוכלו.

שלושת הרגלים (טז, א-כו)

שלוש פעמים בשנה על כל יהודי לעלות לרגל לירושלים, לבית המקדש. ימים אלו הם ימים של חג, שמחה והבאת קורבנות.
חג הפסח:
בכל שנה יש לחוג את חג הפסח, זכר ליציאת מצרים. על בית-הדין לדאוג שהחג יחול תמיד באביב, ולכן אחת לכמה שנים מעברים את השנה וקובעים חודש אדר נוסף.
עיקרי החג הם: הקרבת קורבן הפסח בי"ד בניסן, ביעור החמץ למשך שבעת ימי החג, אכילת מצות - בעיקר ביום הראשון.
חג השבועות:
מיומו הראשון של חג הפסח, כאשר קוצרים את העומר שהוא הקציר הראשון, סופרים שבעה שבועות. ביום החמישים חוגגים את חג השבועות, יום אחד.
חג הסוכות:
חג הסוכות הוא בן שבעה ימים, ונחוג בתקופת האסיף. בין החובות המייחדים חג זה, היא החובה להיות בשמחה יתירה. (חומש דברים, פרשת ראה. 126 פסוקים בפרשה)