פרשת השבוע פרשת חוקת בלק

"

פרה אדומה (יט, א-כב)

הקב""ה מצווה את משה ואהרון, לקיים את מצוות 'פרה אדומה'. יש לקחת פרה ששערותיה אדומות, אין בה כל מום ולא נשאה מעולם בעול. לאחר שחיטתה, שורפים את הפרה, ואפרה, עליו נותנים מי מעיין חיים, הופך לחומר-סגולי המטהר טמאים.
התורה מפרטת את אופן הכנת מי הטהרה, את דרך השימוש בהם וכן כמה מדיני טומאה וטהרה.

פטירת מרים ומי מריבה (כ, א-יג)

האירועים הבאים מתרחשים בשנה הארבעים לשהות בני-ישראל במדבר, סמוך לכניסתם לארץ ישראל. התורה מספרת על פטירתה של מרים הנביאה, אחות משה.
התורה ממשיכה ומספרת ברצף: ""ולא היה מים לעדה, ויקהלו על משה ועל אהרון"". מכאן אנו למדים על באר המים שליוותה את בני-ישראל במדבר, בזכות מרים הצדיקה, ועתה עם פטירתה נעלמה הבאר והעם צמא למים.
משה ואהרון ממהרים אל פתח אוהל מועד, שם נגלה אליהם ה'.
ה' מצווה למשה לקחת את מטהו, להקהיל את העם, ולצוות על הסלע שיוציא מים. משה מכה על הסלע פעמיים במטה, ומים רבים פורצים מן הסלע, להשקות עת כל העדה ואת צאנם.
משה ואהרון נענשים חמורות על כך שלא עמדו בציווי לדבר אל הסלע, אלא הכו בו. נגזר אליהם, כי לא יזכו להכניס את העם לארץ ישראל.

שיחות כושלות עם מלך אדום (כ, יד-כא)

עם ישראל מתקרב לארץ מכיוון דרום מזרח וחונה בקדש, על גבול ארץ אדום. משה שולח שליחים למלך אדום, מספר לו את קורות ישראל, החל מירידתם מצריימה ועד הגעתם אל גבול ארצו, ומבקש את הסכמתו לחציית ארץ אדום בדרך לארץ ישראל. משה מבטיח כי העם ילך רק בדרך המלך ולא יגרום כל נזק לשדות ולכרמים. מלך אדום משיב בשלילה ומאיים במלחמה. משה מנסה שוב ומציע תשלום עבור אוכל ומים שיידרשו בזמן המעבר. תשובת מלך אדום שלילית, והוא שולח צבא כבד לקראת עם ישראל. משה מוותר, ועם ישראל עוזב את קדש וממשיך בדרכו.

'מיתת נשיקה' בהור ההר (כ, כב-כט)

בהגיע ישראל אל הור ההר השוכן על גבול ארץ אדום, מודיע ה' כי הגיע זמנו של אהרון 'להיאסף אל עמיו'. משה, אהרון ובנו-יורשו אלעזר, עולים אל ההר לעיני כל העדה. שם, בנקרה מזומנת, מפשיט משה מאהרון את בגדי הכהן הגדול ומלבישם לבנו אלעזר. אהרון מת, ומשה ואלעזר יורדים מן ההר. העם מבין כי אהרון אהובם מת, ומתאבל במשך 30 יום.

מלחמה עם הכנעני מלך ערד (כא, א-ג)

מלך ערד שבנגב, אינו רואה בעין יפה את הגעתם של בני ישראל לאזורו, והוא יוצא למתקפה צבאית, ואף שובה שבי במבני ישראל. משה מתפלל לה' ומבטיח שאם ינצח במלחמה יקדיש את השלל לקב""ה. ה' שומע לתפילת משה, ובני ישראל מנצחים במלחמתם נגד הכנעני יושב הנגב.

מתלוננים, נענשים ונרפאים (כא, ד-ט)

העם מותש מהדרך המתארכת בגלל הצורך לעקוף את ארץ אדום. שוב מתאוננים אל ה' ואל משה. הקב""ה שולח נחשים ושרפים להעניש את העם. העם מבין כי חטא, ומבקש ממשה כי יתפלל בשבילם. במענה לתפילתו, אומר ה' למשה להכין נחש נחושת ולהציבו על עמוד גבוה. ההבטה למעלה, אל הנחש, מביאה לכוונת הלב כלפי האלוקים שבשמים, וכך באה רפואה למי שננשך.

ניסי מלחמה ושירת הודיה (כא, י-כ)

בקצרה וברמז מספרת התורה על האמוריים, אל גבולם הגיע ישראל בתום כמה מסעות, שזממו לפגוע בעם, בעוברו סמוך לגבולם. בניסים מופלאים הציל ה' את עמו, והם שרו שיר שבח והודיה בהכרת תודה.

מכים את סיחון האמורי ואת עוג מלך הבשן (כא, כא – כב, א)

המסע צפונה, לאורך גבולה המזרחי של ארץ ישראל, מביא את ישראל לגבול האמורי. שוב שולח משה שליחים, הפעם אל סיחון המלך, ומבקש לעבור בארצו. סיחון, כמלך אדום, משיב אף הוא בשלילה, ויוצא למלחמה בישראל. בני ישראל משיבים מלחמה שערה, כובשים את ארץ האמורי וחונים על גבול הבשן, הנתון למלכותו של עוג הענק. עוג אוסף את צבאו ויוצא להלחם בישראל. ה' מבטיח למשה כי אין לו לפחד מפני עוג, והוא יכריע אף אותו. בני ישראל אכן מכים את עוג ובניו וכל צבאם מכה ניצחת, וכובשים את ארצם.
עם ישראל ממשיך במסע צפונה, וחונה בערבות מואב אל מול יריחו. בפרשה 87 פסוקים (פרשת חוקת, ספר במדבר). "

פרשת בלק

"

מואב ומדיין מגייסים את בלעם (כב, ב-כ)

בלק בן צפור, מלך מואב, עוקב בחרדה אחר מסע הכיבוש והניצחונות של עם ישראל בדרכו לארץ. הוא חושש שעתה יגיע תורו, והוא פונה לשכנתו השנואה, מדיין, לחבור אליו במאבק נגד בני ישראל.
שתי המדינות משגרות שליחים נכבדים אל בלעם, הנביא והמכשף הרשע, כדי שיבוא לקלל את בני ישראל וכך להביס אותם.
בלעם מבקש מהמשלחת להמתין עד הבוקר, כדי שיוכל לקבל את הסכמת הקב""ה לשליחות.
בלילה נגלה אלוקים אל בלעם וצווה עליו ""לא תלך עמהם, לא תאור (= תקלל) את העם כי ברוך הוא"". בבוקר מודיע בלעם למשלחת, כי על פי ציווי ה' אינו יכול ללכת עמהם.
בלק המלך לא מתייאש. הוא מוסיף ושולח משלחת נכבדה מהראשונה. בלעם מסביר לנכבדי מדיין, כי בעד כל-הון-שבעולם לא יוכל לעבור על דבר ה'. בכל זאת הוא מציע להם להמתין לבוקר.
באותו לילה אומר אלוקים לבלעם: ""לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר"".

בלעם והאתון המדברת (כב, כא-לה)

בלעם יוצא לדרך רכוב על אתונו. התלהבותו של בלעם לקלל את עם ישראל מכעיסה את ה'. הוא מציב בדרך מלאך ובידו חרב שלופה. האתון המבוהלת נוטה מן הדרך אל השדה, ובלעם שאינו רואה את המלאך הרוחני, מכה את אתונו להחזירה לדרך. המלאך שב ומתייצב במשעול הכרמים, שם אין לאתון להיכן לסטות. היא נלחצת לקיר מפחד המלאך, ובתוך כך לוחצת את רגלו של בלעם. בלעם מוסיף להכותה. שוב מתייצב המלאך, והפעם במקום צר כל-כך, שאינו מאפשר מעבר. האתון רובצת על מקומה, ובלעם מכה אותה בכעס רב. ואז מתחולל הפלא: ה' פותח את פי האתון, והיא מטיפה לבלעם על שהוא מכה אותה למרות נאמנותה רבת השנים. אז גם נגלה המלאך אל בלעם ומוכיח אותו. הוא אומר לו כי האתון הצילה אותו ממוות, ועתה עליו להישמר ולדעת כי שליחותו תתבצע רק על-פי הנחיות ה'.

בא לקלל ונמצא מברך (כב, לו - כד, כה)

התקווה הגדולה שתלה בלק בבלעם, הפכה מהר מאוד לאכזבה וכעס. כשהגיע בלעם למואב, הבהיר שוב לבלק, שהוא אינו עומד ברשות עצמו. הוא יוכל לעשות רק את אשר יצווה אותו האלוקים. בלעם פוקד על בלק להכין לו שבעה מזבחות עליהם יקריב קורבנות, בתקווה שכך ירצה את האלוקים ותשרה עליו הרוח. אולם כל התחבולות לא הועילו. משפתח בלעם את פיו, נמצא מברך ומהלל את עם ישראל.
בלק מציע לנסות שוב, ולוקח את בלעם לעמדת תצפית אחרת על עם ישראל החונה בגבולו. גם הפעם לא מועילות התחבולות, והבא לקלל נמצא מברך. לאחר ניסיון נוסף, שלישי, מגרש בלק הזועם את בלעם מעל פניו ושולח אותו חזרה לביתו.
בין הברכות והנבואות הנשמעות, ברוח ה', מפיו של בלעם, אנו מוצאים כמה עניינים נעלים ויסודיים במהות העם היהודי. בלעם אומר: ""הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"" – נבואה המבטאת את יחודו וסגולתו של העם; הוא מציין: ""לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל"" – ביטוי ליחס והאהבה המיוחדת של ה' לעם ישראל; עוד הוא מברך ומתנבא: ""הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא""; וכן: ""מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל"", ועוד ברכות רבות.
חשוב לציין שהנבואה וההבטחה לגאולה העתידית ולבוא מלך המשיח, מקורה אף היא בנבואת בלעם: ""אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת....""

גבורתו של פנחס אל מול עצתו של בלעם (כה, א-ט)

""וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב"". משנכשל בלעם בשליחותו, החליט לפצות את בלק בעצה טובה. על-פי עצה זו, פיתו בנות מואב את בני ישראל השוכנים לגבולם והסיתו אותם לדבוק באליליהם. בחרון אפו, מצווה ה' למשה, להוקיע את העובדים לאליל 'בעל פעור', ומשה מעביר את המסר לשופטי ישראל: ""הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור"".
אל שיא ההידרדרות והחוצפה מגיע זמרי בן סלוא, מנשיאי שבט שמעון. לעיני משה ולעיני כל ישראל הוא מביא עמו לאוהלו אישה מדיינית.
בתוך המבוכה הכללית שמשתררת, קם פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרון הכהן, נוטל רומח בידו, ונכנס אל האוהל בעקבות החוטאים. בקנאתו לדבר ה' ולהלכה, הוא דוקר את הישראלי והמדיינית.
מעשה הגבורה של פנחס, עוצר את המגיפה הקשה שהחלה להשתולל בעקבות חטאי ישראל והפילה עשרים וארבעה אלף חללים. בפרשה 104 פסוקים (פרשת בלק, ספר במדבר) "