פרשת השבוע פרשת פקודי

מפקד התרומות ותכליתן (לח, כא-כג)

פרשת פקודי המסיימת את ספר שמות, מסכמת גם את פרשותיו האחרונות של הספר העוסקות במלאכת המשכן. משה רבנו, יחד עם אחיינו איתמר הכהן ועם ראשי צוות ההקמה בצלאל ואהליאב, מונים את תרומות בני ישראל, מסכמים אותם ומשייכים אותן למלאכות השונות

תרומות המתכות (לח, כד-לא)

התורה מסכמת את כמות הזהב שנאספה מתרומות בני ישראל, אך לא מפרטת בהקשר זה את שימושיו השונים שהם בעיקר המנורה וציפויי הארון, המזבח הפנימי והשולחן.
בתרומות הכסף הגולמי, התורה מחלקת את כמויות התרומות על-פי תכליתם: אדני המשכן ואדני הפרוכת, ווי העמודים, ציפוי ראשיהם וחישוקיהם.
גם בתרומת הנחושת מזכירה התורה כי היא שימשה ליציקת אדני פתח אוהל מועד, לריקוע מזבח החיצון ולייצור כל כליו, לאדני קלעי החצר ולאדני שער החצר וכן ליתדות המשכן ויתדות החצר ששימשו לקשירת היריעות.

בגדי השרד (לט, א-לא)

תרומת חומרי הצמר וחוטי הטוויה שימשו לכיסויי כלי המשכן בהם השתמשו בעת המסעות, כאשר היה המשכן מפורק. חומרים אלו שימשו גם לייצור בגדי השרד של הכוהן הגדול ויתר הכוהנים.
וכאן מפרטת התורה את ייצור בגדי הכהונה כפי שכתבנו בפרשת תצווה (לאו דווקא לפי סדר הכתובים):
האפוד: כמין סינר אותו לובש הכהן מאחוריו, מגובה החזה ועד לעקבי רגליו. מחלקו העליון של האפוד יוצאים שני זוגות רצועות. זוג אחד המקיף את גופו של הכהן ונחגר מלפניו, וזוג שני כמין כתפיות העוברות מעל צווארו. על כתפיות אלו, מעל גובה החזה מוצמדים שני אבני השוהם עליהם חרוטים שמות שבטי ישראל, ששה שמות על כל אבן.
החושן: על גבי בד ארוג מחמשה מיני חוטים שובצו שניים עשר אבנים יקרות ועליהן חרוטים שמות שבטי ישראל - שבט לכל אבן. בנוסף, חרוטים על האבנים אותיות היוצרות יחדיו את המילים - "אברהם, יצחק, יעקב, שבטי ישרון". את החושן נשא הכהן הגדול על חזהו מעל האפוד. הוא תלוי באמצעות שתי שרשראות זהב קצרות המשתלשלות מן האפוד ונאחזות בשתי טבעות זהב המחוברות בחלקו העליון של החושן. מתחת לאבני החושן, בחלק מקופל של האריג, משולבות שתי טבעות, אחת בכל צד, לתוכן נתחבו פתילי תכלת כדי לחגור את החושן אל גופו של הכהן כדי שלא יתנדנד בזמן הליכתו. בין קפלי אריג החושן נתפר קלף ועליו השם המפורש. החושן שימש כ"אורים ותומים". כלומר, הכהן הגדול היה נשאל בשאלות מהותיות הקשורות לציבור, ואותיות החושן היו מבהיקות ומגלות את התשובה השמימית.
המעיל: על גבי כותנתו לבש הכהן מעיל ארוג כולו מחוטי צמר בצבע תכלת. למעיל נקשרו שבעים ושניים פעמונים שהיו מצלצלים בזמן תנועת הכהן.
הציץ: על מצחו של הכהן הגדול היה מונח טס של זהב ועליו מובלטות המילים "קודש לה'" בצורת כתיבת השם המפורש. הטס חובר בשני חוטי תכלת המקיפים את ראשו ונקשרים מעל עורפו. חוט תכלת נוסף הושחל בחלקו העליון של הציץ באמצעו, ונמשך מעל ראשו ומעל מצנפתו של הכהן לאחוריו, כשהוא נקשר לאחור עם שני פתילי הרוחב.
הכותונת: הכותונת עשויה כולה פשתן, ארוגה משבצות-משבצות וסגורה מכל עבריה כל שניתן ללובשה רק דרך בית הצוואר. את הכותונת לבש הכהן על גופו, חגר אותה באבנט ועליה לבש את המעיל ואת האפוד.
המצנפת/מגבעת: הכהן הגדול חבש על ראשו מצנפת עשויה פשתן. המצנפת כמין פס ארוך, אורכה שש-עשרה אמה (כשמונה מטרים), והכהן מסובבה סביב ראשו עד שמתקבלת צורת מצנפת. גם לכהן ההדיוט כובע דומה, אלא שהוא הקיף בו את ראשו בצורת מגבעת.

הסתיימה מלאכת המשכן (לט, לב-מג)

בני ישראל, ובראשם האומנים "חכמי הלב" סיימו את מלאכת כל מרכיבי המשכן. לאישור סופי ולהקמתו בפועל של אוהל מועד, הביאו את כל החלקים של המשכן ואת כל כליו, אל משה רבנו. משה שבע רצון מתוצאות המלאכה בראותו את איכותה והדרה ואת התאמתה לכל ציוויי ה'. הוא מברך את כל העוסקים במלאכת הקודש באומרו "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" והוא מוסיף ומברכם בנוסח שנכנס מאוחר יותר למזמורי התהילים (מזמור צ') "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו וגו'".

הציווי להקמת המשכן (מ, א-טז)

ה' מצווה את משה להקים את המשכן באחד לחודש הראשון הלא הוא חודש ניסן. וכך פורסת התורה את ציווי הקב"ה ההולך ומפרט את הצבתם של כל כלי המקדש, כלי כלי במקומו; משיחת הכלים בשמן המשחה; הלבשת כוהנים בבדי כהונתם ומשיחתם בשמן המשחה.

משה מקים את המשכן (מ, יז-לג)

מגיע היום הגדול, ראש-חודש ניסן, כמעט שנה לצאתם של בני ישראל מארץ מצרים (בט"ו בניסן). משה רבנו מקים את המשכן ומציב את כל כליו במקום המיועד להם.

השראת השכינה (מ, לד-לח)

עם הקמתו של המשכן נתמלא ייעודו "ושכנתי בתוכם", וכמו שמתאר הכתוב: "ויכס הענן את אוהל מועד, וכבוד ה' מלא את המשכן". הימצאותו של הענן על המשכן, סימנה לבני ישראל את המשך חנייתם במקום. ובהעלות הענן מעל המשכן, ידעו ישראל כי עליהם לפרק את המשכן ואת המחנה כולו ולצאת למסע נוסף בעקבות עמוד הענן. (בפרשה 92 פסוקים)