היא שצוה לשרוף נותר, והוא אמרו יתברך והנותר מבשר הזבח באש ישרף. ובבאור אמרו בכבש הפסח לא תותירו ממנו, אמרו במכילתא בא ליתן עשה ולא תעשה, ובמקומות רבים מפסחים ומכות וזולתם אמרו בבאור כי לאו דנותר נתק לעשה ולכן אין לוקים עליו, והעשה הוא שזכרנו והנותר ממנו באש תשרופו, ודין הפגול והנותר שוין כמו שאבאר במצות לא תעשה כי כבר הוציא הפגול בלשון נותר. וכבר התבארו דיני מצוה זו במסכת פסחים וסוף תמורה. (צו, פסולי המוקדשין פי"ט)
פרשת השבוע פרשת כי תבוא
ביכורים (כו, א-יא)
משה רבנו מוסיף ומצווה את בני ישראל במצוות שיחויבו בהם בכניסתם לארץ. פרשתנו פותחת במצוות הביכורים, החלה רק לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה בין שבטי ישראל.
המצווה חלה על שבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל. כאשר החקלאי יורד לשדהו ורואה פרי בביכורו, עליו לסמנו. כאשר יעלה לרגל לירושלים, ימלא את הטנא בפירות הביכורים ויביאו לכהן. הכהן מניף את הטנא יחד עם הבעלים. המביא נוטל שוב את הטנא בידו ופותח באמירת נוסח קצר, שעיקרו קורות עם ישראל ותודה על ברכת ה'.
ביעור מעשרות (כו, יב-טו)
שש השנים שנמנות בין שנת שמיטה אחת לבאה, חלוקות בדיני המעשרות הנוהגים בהם. בשנה הרביעית לקראת חג הפסח מצווה כל יהודי לבדוק אם לא נותרו ברשותו מעשרות מהשנה השלישית שטרם ניתנו לעניים. בעת הזאת עליו להוציא את כל יתרת המעשרות מביתו, לחלקם לעניים ולומר נוסח תפילה קצר.
התחדשות במצוות (כו, טז-יט)
משה פונה לבני ישראל ומזהירם לשמור את מצוות התורה ושיהיו בעינינו תמיד כחדשים שזה עתה ניתנו. בהקשר זה, הוא מציין את הקשר המיוחד שבין ישראל לקב"ה.
גל-עד (כז, א-י)
כדי לזכור את התורה, מצווה משה להקים גל אבנים שיעמוד כעדות בין ה' ובין העם. בראשונה יש להקים גל בן שניים-עשר אבנים על גדת הירדן המערבית, ועליה לכתוב את דברי התורה, ואחר-כך להקים עוד גלי אבנים דומים בהר עיבל ובגלגל.
הברוך והארור (כז, יא-כו)
משה מפרט בפני העם את טקס הברכה והקללה עליו למדנו כבר בקצרה בתחילת פרשת ראה.
לאחר שיעבור את הירדן, יתייצב העם לטקס, כשהוא חלוק לשלושה: שישה מן השבטים יעמדו על הר גריזים - ייצוג לברכה, שישה שבטים יעמדו על הר עיבל - ייצוג לקללה, ובגיא שבין ההרים יעמדו הכוהנים והלויים ואיתם ארון ברית ה'. הלויים פונים אל הר גריזים ואומרים את דברי הברכה, וכל העם עונה אמן. אחר כך מסובבים פניהם אל הר עיבל ואומרים את דברי הקללה, וכל העם עונים אמן.
אלו אחד-עשר הדברים אליהם מתייחסית הלווים, פעם אחת בלשון ברוך ופעם נוספת בלשון ארור:
- עובד עבודה זרה.
- מזלזל באביו ובאמו.
- "משגה עוור" - מכשיל אדם בעצה רעה.
- מטה משפט גר, יתום ואלמנה.
- שוכב עם אשת אביו, גם כשאינה אמו וכבר אינה נשואה לאביו.
- שוכב עם בהמה.
- שוכב עם אחותו.
- שוכב עם חותנתו.
- "מכה רעהו בסתר" - מדבר לשון הרע.
- לוקח שוחד ומפליל את הזכאי.
- מי שאינו מקיים את התורה ומצוותיה.
ברכות לשומר התורה (כח, א-יד)
השומע בקול ה' ומקיים מצוותיו יזכה לברכות רבות. ה' יברך אותו בילדים, בתנובה פורייה במשק החי, בשדה, במטעים ובכרם, ידביר את האויבים הקמים על ישראל, יברך כל אחד בעושר ובהצלחה ועוד ועוד.
הזהרות למפר התורה (כח, טו-סט)
כנגד הברכות שמבטיח משה למקיימים את דברי התורה, הוא מזהיר מפני עזיבת התורה והמצווה. בפרוט ובאריכות הוא מונה את כל הקללות והחוליים שיבואו חלילה על ישראל. ברמה האישית - בבית ובשדה, וגם ברמה הלאומית - בהליכה לגלות, ברדיפות העמים, באסונות, עבדות, צרות ומחלות מכל הסוגים.
התורה מסכמת את הנושא כולו, ומכתירה אותו בשם "דברי הברית" - הברית שכרת משה עם בני-ישראל לקיום דרך היהדות.
דור הבנים מפנים ומקבל (כט, א-ח)
משה משבח את 'דור הבנים' אליו הוא מדבר בשנת הארבעים ליציאת מצרים, ערב הכניסה לארץ. משה אומר: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה". כלומר, לאחר כל הניסים ביציאת מצרים ובדרך במדבר, לאחר מתן תורה בסיני, ועדיין לא הפנימו היוצאים ממצרים, דור המדבר, את הקשר והמחויבות של העם לה'. והנה עתה, דור הבנים העומדים להיכנס לארץ, בשל יותר, ומפנים את הניסים הגדולים ואת הקשר המיוחד עם הקב"ה. משה מבקש, שהעם ישכיל ויתמיד בקיום התורה.
בפרשה 122 פסוקים.
(
חומש דברים, פרשת כי-תבא.
)
איך אפשר 'להכריח' בנועם?
. . מוזכר לעיל שמשיח "יכוֹף כל ישראל לֵילֵך בה ולחזק בִּדקהּ":
לכאורה אינו מובן: הרי בנוגע לתורה נאמר "דרכיה דרכי נועם" ואפילו "כל נתיבותיה שלום", ואם כן, מה מקום לעניין של כפייה?
אך העניין הוא – שמצד פנימיות הנשמה הרי רצונו של כל אחד מישראל הוא בטוב... אלא, שיש עניינים שבינתיים (-שבאמצע), בין פנימיות הנשמה להפועַל, שמעלימים על פנימיות הנשמה, ובעניינים אלו תהיה הכפייה.
כלומר: משיח יגַלה את פנימיות הנשמה, כידוע שמשיח יגלה בכל אחד מישראל את בחינת היחידה שבו, שהיא מיוחדת עם בחינת יחיד, כך, שבחינת היחידה ופנימיות הנשמה תאיר גם בחיצוניות הנשמה ובכוחות הפנימיים, ועד שתחדור גם את נפש הבהמית והגוף וחלקו בעולם.
וכיוון שמשיח יגלה את פנימיות הנשמה, הרי מצד פנימיות הנשמה רוצה כל אחד מישראל למלא את רצון העליון,
– כלומר: כאשר יהודי מעורר את רצונו העצמי, ללא פניות כלל, אזי רצונו הוא אך ורק למלא את רצון העליון...
(קטעים מהתוועדות אחרון של פסח תש"כ – בלתי מוגה; 'תורת־מנחם – התוועדויות' כרך כח)
תמצית: המשיח יכוֹף (-יכריח) את ישראל ללכת בדרך התורה, על־ידי זה שיגַלה את הרצון הפנימי שיש לכל יהודי בפנימיות הנשמה – לעשות רק את רצון השם.
יום ראשון י״ב אלול תשפ"ד
כי תבוא
לומדים יקרים
הכיתה החסידית זמינה כעת במסך גדול בלבד